קמתי בבוקר עם צורך עז בשקט, התאריך הכה בי חזק. פרינס.
שנה שהוא לא איתנו. דווקא בשנה הזו היה בי צורך עז לחזור לבסיס שלי בעזרתו.
לכתו רק הגבירה את חוזק נוכחותו בחיי. מאותו הרגע שראיתי את גשם סגול, ועצרתי את נשימתי, ועד עצם היום הזה, 30 שנים מאוחר יותר.
בכל פעם שאני מרגישה שאני זקוקה לחשיבה מחדש, יש בי גם ידיעה שאני חייבת קרקוע וחזרה לסנטר שלי – למי שאני עמוק בבסיס. אותה אחת שהייתי כבר בגיל 12, כשפגשתי במוזיקה שלו לראשונה.
עכשיו זו מן תקופה שכזו.
שמתי את האזניות ומגבת בתיק, וניצלתי את החמסין כדי להתייצב על הבוקר בים. התחברתי לפלייליסט האולטימטיבי, ושקעתי בשלוש שעות של התייחדות עם נסיך נעוריי הנצחי.
נתתי לסלולרי לבחור עבורי את סדר השירים. זה התחיל ב SOLO, אחד השירים היפים, והסתיים ב Elevation. מקרי? מה זה משנה. העיקר שהוא סחף אותי לשלוש שעות נוסטלגיות, מרגשות, מטלטלות והכי אינטימיות. אין לי מושג מי היה שם מסביבי. שמעתי רק את קולו, את זעקת הגיטרות שלו, את האנחות, והבטתי בגלים השבים והולכים במחזוריות מרגיעה.
בשיר אחד האמנתי לרגע שיש אלוהים. בבא אחריו הבנתי שהאינטימיות היא הנעלה באפשרויות. שקעתי בדמיונות על פארק קסום, ורציתי לחבוש את לבו הכואב מיד אחרי. הרגשתי כאב עז בחזה כשהוא צעק לקראות סוף השיר ההוא, וחייכתי במבוכה כשהוא סיפר לי בפעם המיליון על נפלאותיה של ניקי.
שוב ושוב, כמו הגלים, נתתי לו לסחוף אותי.
והוא עושה זאת. כל פעם מחדש. כל שנה. כל שיר. היום אמור לצאת אלבום של שירים שלו שעדיין לא נשמעו, ואני מתרגשת כמו אז, בגיל 14, כשהאזנתי ל 3 שעות בגלי צה"ל עם י. קוטנר ובהן קטעים מהאלבום השחור.
כמו כל ההתאהבויות שלי, היא היתה מהירה וסוחפת. שלא כמו רובן, ההתאהבות שלי בפרינס לא נגמרה אף פעם. אם יש משהו שעובר כחוט השני במשך כל חיי, כנראה זו היכולת שלו להביא אותי ממצב רגשי אחד למשנהו תוך שברירי שניות. פגשתם פעם קוסם כזה?
אני יודעת שהוא ימשיך לטלטל את עולמי עוד ועוד. ואני מייחלת לטלטול הזה. אני גם יודעת שהוא יחזיר אותי לעצמי בכל פעם שאצטרך. שמחה שהחלטתי בגיל 12 להתמסר אליו, זה השתלם.
