לפני כמה חודשים, ממש בעיצומו של התו הירוק שעשה לי רע על הלב והנשמה, החלטתי לעשות תרגיל מחשבתי ולהעלות על הכתב את כל הטוב שיכול לצאת מהדבר הזה שחשבתי שהוא אב כל הרע. לאחר שני עמודים הבנתי שגמישות מחשבתית היא דבר די מהנה, יצירתי ובטוח אפשרי. גיליתי גם שברגע שאני מאפשרת לעצמי לראות פרשנויות אחרות, אני גם מרגישה טוב יותר לגבי המציאות הקיימת. פתאום התו הירוק היה בעיני לא רק בזוי ומאיים, אלא גם מאפשר ומעניין (ועדיין שמחתי מאוד שביטלו אותו וחשבתי שיפה שעה אחת קודם).
לפני כמה ימים זה קרה לי שוב, עם משהו הרבה יותר אישי. כששמעתי על מישהי שעושה משהו דומה למה שאני, לאחר שלמדה גם ממני, עלו בי רגשות ותחושות לא קלות. הן כללו מנעד רחב כמו כאבי בטן ובחילה, כעס, אכזבה, קנאה וספקות עצמיים. חגיגה שלמה של רגשות לא פשוטים.
בהמשך לעבודתי עם הרגשות, לא ברחתי מהם. שהיתי איתם, התיידדתי עם כל אחד ואחד, הפכתי, זיהיתי, בדקתי וחקרתי, ואפילו הסתכלתי לתקרית בעיניים ע"י כך שבחנתי טקטיקות שיווקיות ואחרות של אותה קולגה. ביום למחרת, יחד עם המראות והרגשות הקשים (ותאמינו לי, ממש לא קל לשהות עם כל הג'יפה הזו), עלתה בי מחשבה כל כך יפה שאפילו אני נדהמתי ממנה.
פתאום עלתה בי מחשבת שפע. כי פרשנות אחת יכולה להיות תחרות, ופרשנות שניה יכולה להיות של שפע גדול. אם קיים דבר שאני עוסקת בו (ולכן אוהבת ומטפחת אותו) והנה עוד מישהי תעסוק בו, הרי שהגדלנו את השפע. זה נכון לדברים קטנים ופרקטיים (הנה עוד קהל שיכול לקבל את הידע שאני אוהבת), ממשיך בהדהוד של ההשפעה שלי בעולם, ומסתיים בהגדלת האנרגיה של השפע בעולם.
בעולם הרוח נהוג לדבר על אחדות במקום נפרדות, וזו כנראה הפעם הראשונה שהרגשתי והבנתי על מה מדברים בפועל. ברגע שעלתה בי המחשבה הזו הרגשתי הרבה יותר טוב. פתאום במקום פגיעה, הרגשתי נדיבות. פתאום הפסקתי להתעסק בעצמי ועברתי לעולם.
עברו כמה ימים והתחושה שבה אלי מפעם לפעם, וממשיכה למלא לי את הלב. היום הבנתי עוד משהו לגביה.
רק ברגע שיכולתי לקבל את כל מה שקורה ללא שיפוטיות (כולל טווח לא מבוטל של רגשות, מחשבות ותחושות גוף), יכולתי גם לאפשר לדברים אחרים להיכנס פנימה, כמו גמישות או פרשנות שונה.
בשנה שעברה בחנתי מכל עבר את נושא ההתנגדות. זו היתה שנה קשה. כדי להתנגד אנחנו צריכים להשקיע אנרגיה ומאמץ. השנה הזו עייפה אותי. זו אחת הסיבות שהשנה החלטתי לחזור לקבלה, לאפשור, להתמסרות. והנה אני שוב מבינה על בשרי שרק קבלה של כל מה שיש, כולל הקושי הרגשי, יכולה באמת להביא לשינוי, לפרשנות אחרת, לגמישות. וכל אלה גם מאפשרים לרגשות להתחלף בעדינות וללב להיפתח באמת.
כבר הבנתי מזמן שלפעמים רק כשמניחים למשהו באמת, הוא מגיע. זה קורה לי עם יצירות מוזיקליות, עם הצלחות עסקיות ואפילו עם כתיבת פוסטים. רציתי להתיישב ולכתוב פוסט והרעיון לא הגיע. אז הלכתי להיות עם האין הזה והנחתי לפוסט לא להיכתב. כמה דקות לאחר שאמרתי לעצמי "אז החודש לא יהיה פוסט" והנחתי לו, הגיע הרעיון הזה. אני מזכירה לעצמי כמה חשוב לשחרר כדי לאפשר.
ברגע שלא השקעתי אנרגיה בהתנגדות, יכולתי לקבל תנועה חדשה בחיים. זה הרגיש כמו לא לסגור את החלון למרות הקור הלא נעים שחדר. אבל דרך החלון הפתוח, משב הרוח יכול היה להיכנס ולהביא עמו רוח חדשה. האוויר שנכנס אלי בטח ביקר קודם במקומות מופלאים כי הוא היה מרענן ושופע.
