בזמן האחרון, כשהשיח סביב נעשה יותר ויותר שיפוטי, אלים ותוקפני, הבנתי כמה אני זקוקה לעדינות. בהתחלה התנתקתי קצת מאנשים ומהמדיה החברתית, אבל אז פגשתי ברחוב את אותה תוקפנות. הבנתי שזו לא הדרך, שהעבודה צריכה להיות פנימית יותר, עמוקה יותר, מכילה.
ניסיתי להיזכר בשנה החולפת ובדברים שממלאים אותי והבנתי שמדובר בדברים קטנים, אישיים ועדינים.
לקחתי לידי ספרים שמדברים על חמלה, רכות ויופי. שטפן צוויג ליטף אותי במילותיו ובהבנתו את נפש האדם. מייקל זינגר כהרגלו נתן לי להבין שהעבודה היא יומיומית, ופמה צ'ודרון לימדה אותי שדווקא בזמנים הקשים יש לנו אפשרות לבחור בעדינות. המילים שלהם – פשוטות, יפות ומכבדות, הזכירו לי שיש דרך אחרת להעביר מסר, והיא כנראה מתאימה לי יותר.
היוגה שאני מתרגלת פעמיים ביום, בשקט, מביאה אותי למצבים בהם לא נוח ולא נעים, אפילו כואב. אבל אני נשארת בהם בשקט, מבלי לשבור את הכלים, לקום, להגיב מיד.
השקט במדיטציות, מול הים, בזמן שאני מקדישה למחשבות ונותנת להן לרוץ חופשי – הוא זמן ממלא, זמן בו נוגעים לא נוגעים, מאפשרים בעדינות לכל מה שעולה פשוט להיות. מבלי לתקוף, לשפוט, לנסות מיד להבין, או להדחיק.
הטבע שנדמה שבשנה האחרונה הבהיר לי כמה אני יכולה להנות ממנו. פרח קטן, ציפור מצייצת, רחש גלים ורוח. מעולם לא אפשרתי לעצמי פשוט להיות עם הטבע כמו בשנה האחרונה, אפילו כאן ליד הבית, ולאפשר לו למלא – בעדינות אין קץ, מבלי לומר מילה.
וכמובן המוזיקה, שמאז ומתמיד הרעידה, הראתה לי דרך, אפשרה לי תהליך, נתנה לגיטימציה לכל רגש ומילאה כל חלל – היא שוב הוכיחה את היופי שלה. שיר קטן אחד עם מילים מדויקות שמאפשר לדמעות לזלוג ולהבין שאני לא לבד עם המחשבות והרגשות האלה. סימפוניה ענקית שכולה שיר הלל לטבע וליופי. האפשרות לעסוק, גם בתוך הכאוס של התקופה, ברומנסה שמדברת על יופי, על אהבה, על געגוע. המוזיקה הביאה לי, כמו תמיד, מתנות עדינות ויקרות.
לאחר שנזכרתי שאותם דברים שממלאים אותי הם עדינים, ואני כולי (כמו כולנו) שבריריות וארעיות, הבנתי שאני צריכה למצוא את הדרך לשלב עדינות במה שאני עושה ובאיך שאני מגיבה. גם הקלילות שכבר דיברתי עליה, וסוג הקול שלי מוכיחים לי שזו הדרך עבורי.
החלטתי שאם השיח תוקפני, כזה שמיד חודר ומשפיע גם עלי (הכי קל לתקוף ישר חזרה), דווקא אז, אני רוצה לבחור להגיב בעדינות. לקחתי על עצמי משימה – לעשות מדי יום משהו קטן וטוב עבור מישהו אחר. לעצור את המעגל הזה של הרוע, השיפוטיות והתוקפנות. מובן שזה מיד שינה את האנרגיה שלי.
בקונדליני יוגה מדברים ומתרגלים המון את האור הפנימי ואת הדינמיקה שלו מהחוץ – מהיקום, פנימה אל הלב. ומשם החוצה, בחמלה, אל העולם. הבנתי שהאור הזה יכול לצאת רק דרך עדינות. מייקל זינגר הזכיר לי השבוע, שאחד היוגים הותיקים אמר כי משמעות חייו להאיר את אורו לאנשים אחרים. הוא ביקש להיות האדם הכי יפה שהם יפגשו, ואתם בטח מבינים על איזה יופי הוא דיבר.
אז אני בוחרת לטפח אותה, את העדינות הזו. היא לבטח מורכבת כולה מאור. דווקא עכשיו. כל יום קצת – עם מילים יפות, עם מעשים טובים, עם שקט, טבע וכמובן, כמו תמיד, עם המוזיקה העדינה והנוגעת.
