פעם, כשהייתי קטנה ותמימה (יש הטוענים כי תמימה נשארתי), המוזיקה היתה המפלט שלי מכל מה שיש, ומכל מה שיכול להיות.
אני קוראת עכשיו ספר מרתק, "להב היהלום", המספר על עקרונות בודהיסטיים בחיים ובעסקים (מומלץ בחום!) ובו מדובר לא מעט על הרישומים שאירועים כאלו או אחרים טבעו בנו, הרגשות שנילוו להם, ואיך הם ממשיכים להשפיע עלינו כל יום, כל החיים.
הרישומים החזקים ביותר, כך מסתבר, הם אלו שנוצרו בילדות שלנו. זה גרם לי לחשוב על מה עשיתי בילדות שלי, וכמעט כל מה שעלה לי קשור כך או אחרת למוזיקה.
נסיעות ארוכות? אני מחוברת לווקמן ושוקעת בחלומות בהקיץ. תסכול? אני שמה קסטה בטייפ ובה השיר שמתמלל במדויק את הרגש שאני לא מצליחה להביע במילים. התאהבות? הלב שלי מנתר לשמע התקליט משנות השמונים שמדבר בדיוק על הפרפרים האלו.
המוזיקה היתה עבורי מפלט, תשובות לכל השאלות, כתף להניח עליה את הראש. המוזיקה היתה עבורי תמיד החברה הכי טובה שלי – זו שמבינה בדיוק איך אני מרגישה, מה אני צריכה, ויש לה את היכולת הנדירה לשנות לי את מצב הרוח בשניות.
ולמה אני חושבת על זה כיום? כי החיים שלי עדיין מלווים במוזיקה. כבר אין לי את הפנאי לשבת ולהקשיב למוזיקה שעות על גבי שעות (כמה חבל), או להכיר כל שיר חדש שיוצא לרדיו, כמו שעשיתי בגיל 12, אבל אחת לכמה זמן אני מגלה שיר חדש שמצליח ללפות לי את הלב ולעשות בו שמות.
עד היום, לכל אהבה, סיטואציה חשובה או תקופה, יש אצלי בראש מוזיקה שמחוברת אליה. ויש לא מעט שירים שברגע שאני שומעת אותם, עולים בי זיכרונות ורגשות שלא חשבתי שקיימים, מגילאים שונים, מאהבות שונות, מתסכולים. הגוף מגיב למוזיקה בדיוק כמו הכלבים לפבלוב. התניה קלאסית.
והשירה שלי? היא משתמשת בדיוק ברישומים כאלו. כשאני מוצאת שיר עם חיבור עמוק למצב רוח, סיטואציה, רגש, והם נדבקים ביחד (כך אני מפרשת את ה"רישום"), הם לעד ידברו שפה משותפת. לפעמים זה קורה אוטומטית, ולפעמים לוקחות שנים עד שאני מוצאת את נקודות החיבור שלי לשיר. אך מרגע שיש חיבור, נוצר כנראה אותו "רישום". כשאני אשיר את השיר, יעלו בי תמונות שנקשרו עמו. כשאני אזכר בתמונות, רגשות או סיטואציות, יתנגן בי השיר.
לפני כמה שנים, כשקראתי את אחד הספרים היפים ביותר שנכתבו בעברית, "ביום שהמוזיקה מתה", מצאתי נחמה. עד שקראתי בו חשבתי שאני היחידה שכל אדם שהיא פוגשת ישר מתקשר לשיר.
אז אם אתם קוראים אותי, ויש לכם פינה חמה אצלי בלב, תדעו שלבטח יש לכם גם שיר.
והנה לסיום, שיר שגיליתי ברדיו במקרה לפני כמה שנים, ותפס אותי לא מוכנה. הוא פרט על כל המיתרים האפשריים, ובכל פעם שאני שומעת אותו, אני מתמלאת באותה תחושה ראשונית של גילוי. תחושה שנגעת לרגע ביהלום יקר, ואת המגע שלו הגוף לא מסוגל לשכוח, ולא משנה כמה שנים עברו מאז.
