או העושר? ההצלחה? הזוגיות? הבריאות? המעמד? הגוף המושלם?
כל החיים לימדו אותנו ליזום, לקחת אחריות, להיות פרואקטיביים, לרוץ אחרי, להתאמץ, לרדוף ובשום פנים ואופן לא לשקוט על השמרים. אם לא נעשה זאת, הרי שהחיים שלנו יעברו מבלי הישגים. וכל אותו הזמן עלינו לחתור ולדאוג להיות מסופקים ומאושרים.
כל הזמן עלינו לעשות מאמצים כדי להגיע לתוצאה אחת נכספת. יהיה זה אושר, עושר, בריאות או זוגיות. וכשאנחנו מגיעים לאותה תוצאה, מה אז? או אז נוכל לנוח וליהנות מהחיים. אבל האם זה באמת כך? המחקרים מראים שלא ממש. ברגע שאנשים מגיעים לסכום הכסף הנכסף, לרגעים של אושר או חופש, הם רק רוצים יותר, ונוספות להם דאגות חדשות. וכך חולפים להם החיים בריצה ורדיפה וחוסר סיפוק מתמיד.
כמות האנרגיה שלנו היא מוגבלת. כשאנחנו מתמקדים בלהשיג, לא פעם אנחנו ממקדים את כולה באותו דבר אחד ויחיד, מבלי להנות מהדרך, מבלי לבדוק האם זה באמת מה שאנחנו רוצים. ומי יודע אם זה באמת מה שאנחנו צריכים, מה שמזמן לנו הגורל, מה שנכון עבורנו? אולי מרוב מאמץ מושקע ומיקוד אנחנו לא רואים דברים אחרים בדרך? דברים שאולי אם היינו שמים אליהם לב, היו מתאימים ומדויקים לנו הרבה יותר?
כמה אנרגיה מתבזבזת לנו על הריצה הזו, שנמדדת אך ורק במבחן התוצאה. אבל אולי זה לא נכון לרוץ כל הזמן? אולי עלינו להמתין לדברים הנכונים עבורינו ורק אז לנצל את כל האנרגיה שלנו כדי לפעול למענם?
מאז שהחלטתי לרדת מגלגל הריצה, החיים נחווים אצלי קצת אחרת. כל בוקר מתחיל בתזכורת – גלגל הריצה ממשיך אולי להסתובב, אבל אני כבר מטיילת לי במרחבים הרחק ממנו. לפעמים מתגלים לי בשיטוטיי דברים חדשים ומפתיעים, ויש ימים בהם נדמה שהכל תקוע, איטי ומהביל. הריצה הפכה להליכה עדינה, שלא מכוונת למקום אחד מסוים, אלא משתדלת להנות מהיופי שנמצא בשולי הדרכים.
כמו כל שנה, ישבתי מול הים כדי לסכם את השנה החולפת ולבדוק למה אני מייחלת או מקווה בשנה הנכנסת. כבר למדתי לא לנעוץ מטרות, הרי ממילא מעולם לא הצטיינתי בקליעה למטרה. השנה שחלפה היתה עבורי איטית, מלאת השהיות, פתיחות והמתנה. והיא היתה טובה בזכות כל אלה. במקום לרוץ אחרי, העדפתי לעמוד במקום ולהתבונן. ומתוך אותה התבוננות הגיע שקט, רגיעה, בהירות, והגיעו גם דברים חדשים ומפתיעים, כאילו חיכיתי להם.
בשנה הבאה, למרות דברים חדשים שקורים, אני מבקשת להעמיק במקום להתקדם. מסתבר, שבניגוד לכל אותם דפוסים ופרדיגמות עליהם גדלנו, לפעמים כדי להתקדם צריך דווקא לעצור.
