פעם, כשכולנו התנהלנו לנו במציאות הפיזית, יכולנו לקרוא מצבים חברתיים יותר בקלות.
נניח שהגעתם למפגש חברתי. מיד שמתם לב מה אנשים לובשים, כיצד הם מתנהגים זה לזה, באיזה משלב של השפה הם מתקשרים, האם השיחה רשמית או חברית, האם יש כללי נימוס במפגש, מבנה מסוים, היררכיה חברתית. את כל זה הייתם מבינים די מהר, ובאופן טבעי, כיצורים סתגלתניים, הייתם כנראה מתאימים את עצמכם לאותו המפגש.
ואילו היום, כשהמציאות שלנו מורכבת מחוויות דיגיטליות ולא רק פיזיות (בתקופה הקורונה הן היו בעיקר דיגיטליות), יש לנו קושי לקרוא מצבים חברתיים, ולכן לפעמים אנחנו נאלצים לעבוד קשה יותר כדי להבין את הסיטואציות. אנחנו צריכים למצוא דרכים אחרות לשים לב להתנהגות ולהבין את המציאות. זו אולי הסיבה שמפגשי זום יכולים לעייף אותי מאוד: במידה מסוימת אני מרגישה שאני מתאמצת בהם יותר.
כשאנחנו כותבים מסרים או מגיבים, מאחורי המקלדת, אנחנו לא רואים איך הצד השני מגיב, ולכן פועלים בסוג של מיסוך, ניתוק וערפול. אני חושבת שכשמתקשרים דיגיטלית אנחנו צריכים להיות זהירים פי כמה, כי אין לנו מושג איך הצד השני מפרש וחווה את התוכן שלנו. לצערי, לרוב קורה בדיוק ההפך. אנשים מרשים לעצמם מאחורי המקלדת להשתלח, לשפוט ולחרוץ גורלות. אבל על זה כבר דיברתי לא מעט כאן בבלוג.
הפעם אני רוצה דווקא לעבור לצד השני, הצד של מי שחווה את המילים, הצלילים, התוכן שלכם בדיגיטל. בהרצאות שלי אני תמיד אומרת שאנשים מריחים זיוף מקילומטרים. כן, גם אונליין.
מבחינתי זה לא רק נועד לתת למי שקורא את הטקסט שלי המון קרדיט, אלא גם לכוון אותי, כמו גם כותבים אחרים, לדיוק ואותנטיות. זה אומר לכתוב דברים אמיתיים, לדמיין שאנחנו אומרים אותם בקול (ולכן חייבים לעמוד מאחוריהם), להתייחס בכבוד ונימוס גם בכתב, ובעיקר להשתמש בשפה הכתובה באותו האופן שבו אנחנו מדברים. כל מיני דברים יכולים להסתתר מאחורי המילים שלנו: המטרות, המניעים, הרצון להרשים, יצירת תדמית, נתינה, חוסר בטחון, אמפטיה או שיפוטיות, ועוד.
מכירים את זה שמישהו כותב לכם מילה אחת ואתם מיד מבינים שמתחתיה יש אוקיינוס שלם של רגשות, מחשבות ורצונות? אני בטוחה שכן. לפעמים, הרגשות והמחשבות אומרות בדיוק ההפך מהמילה, ובדרך פלאית, אנחנו מרגישים את זה.
לאחרונה נוסף מימד נוסף למילים ולתוכן ברשת – הקול שלנו. הצליל האנושי, בין אם דרך דיבור ובין אם דרך שירה, בעצם מעביר הרבה יותר ממילים. הוא מעביר סבטקסט והרבה רגש. זו הסיבה שאם אני שומעת הרצאה של מישהו ומרגישה (ואני מאמינה שכולנו יודעים להרגיש את זה) שיש חוסר הלימה בין המילים ובין הצליל, זה לא יכול לעבור אותי. במקרה הטוב אני נשארת אדישה. במקרה הפחות טוב, אני לא מאמינה למה שאני שומעת. לפעמים, זה נחרט בי לעד.
השימוש בקול להעברת מסרים נכנס יותר ויותר למציאות הדיגיטלית שלנו – פודקאסטים, ספרי שמע, הודעות קוליות, מדיה חברתית (קלאבהאוס), חיפושים קוליים ועוד. ואם אנחנו משתמשים בקול שלנו כדי לשווק, למכור ולתקשר זה עם זה, כדאי שנבין כמה הקול שלנו מסגיר אותנו. אני מאמינה שזה דורש עוד דיוק, עוד התעקשות על אותנטיות, וכמובן שימוש בשפה שתואמת את מי שאנחנו, את מי ששומע אותנו ואת הידע שלנו.
אני אישית מעדיפה לקרוא מאשר לשמוע ספר, לדבר פנים אל פנים מאשר בטלפון, והודעות קוליות הן בכלל דבר מוזר בעיני. אולי זו הרגישות שלי לצלילים שמקשה עלי להפריד בין המילים לקול, ולכן אני צריכה לעבוד קשה יותר כשאני מקשיבה. אוהבים או לא אוהבים, אם אתם חיים על פני הפלנטה הזו, כנראה שגם אתם חשופים ללא מעט מסרים קוליים ואולי גם משתמשים בהם בעצמכם.
הפתרון שלי למה שיכול להשתבש דרך המסרים הוא הכי פשוט והכי אנושי. בפעם הבאה שאתם כותבים משהו, שולחים הודעה קולית או מגיבים במדיה החברתית לחבר זה או אחר – דמיינו לעצמכם שאתם יושבים מול אותו אדם, אותו קהל, אותה חברה, וכתבו או דברו בדיוק באותו האופן שהייתם מדברים פנים אל פנים. זה יעזור לכם להישאר אותנטיים. וזה, בימינו, מצרך נדיר ויפה כל כך.
לא בטוחים שהמסר עובר? תמיד אפשר לקחת רגע, לשתוק קצת יותר, לכתוב טיוטא, או פשוט לומר הכל בשירים.
