מסיבת פורים האחרונה שלחה אותי לתהות. כן, דווקא מסיבה קלילה ושמחה, ואני יוצאת עם מחשבות ותובנות.
להלן מחשבות שהחלו תחת מעטה של פאה בלונדינית ומסיכה והסתיימו בהכרה באמנות והתחשבות באחר. אנסה להוביל אתכם דרך סבך מחשבותיי, ואם תטעו, אסלח לכם. זה קורה לא פעם גם לי.
הדי ג'יי המוכשר עמל רבות כדי לבנות את הסט למסיבה. המעבר בין דיסקו לניו ווייב, התקדמות הערב, גיוון מוזיקלי אבל שמירה על מקצבים וביטים, להיטים מוכרים לצד כאלו שפחות אבל כדאי להכיר ועוד. אני בטוחה שנכנסו לשיקולים עוד כמה אילוצים, רעיונות, הבניות, שאני אפילו לא העליתי בדעתי.
לבנות קונצרט או מופע זו מלאכת מחשבת דומה. התקדמות הערב, יכולת קולית, מעברים מוזיקליים, הטקסט המקשר בין הקטעים, בניית שיא, ואז ירידה ממנו, שירי מנוחה, תמהיל בין שירים מוכרים לאלו שלא, שימוש בשפות, תרגומים ועוד.
ונחזור למסיבת פורים. האווירה שמחה. המוזמנים לוגמים, ונדמה כי עם כל כוס יין שיוצאת מהבר, עוד לשון משתחררת. השמחים נוהרים אל הדי ג'יי ואלי ובאמתחתם בקשות חינניות במקרה הטוב, וביקורת במקרה הפחות טוב.
הערב מתקדם ואני מתחילה למנות את הבקשות: סיקסטיז, מוזיקה עכשווית, מוזיקה ישראלית, יוונית, מזרחית, רוק אנד רול, רוק כבד, האוס, ריהאנה. בשלב זה הפסקתי לספור.
קטע השיא של הערב שייך ללא ספק לשתי נשים יקרות. האחת ביקשה ממני מוזיקה עם יותר נשמה ("כפרה, את יודעת מה זה מוזיקה עם נשמה? כזאת צריך פה"). כמעט אמרתי לה שהנשמה שלי חושבת על דברים אחרים, אך הבנתי שאין בזה טעם. השנייה הביעה זעם ואיימה ללכת הביתה (ורקדה לאחר מכן עוד 3 שעות), ועוד דאגה להטיח בי ביקורת על יכולותיי.
אלו אנקדוטות משעשעות. בכל זאת אנחנו בפורים. אבל כל שיחה הקשורה למוזיקה (אם כי אני כלל לא בטוחה שהשיחה נסובה על מוזיקה באותו ערב), מיד שולחת אותי לחשוב. זה אמנם עולה לי בלילה ללא שינה, אבל יוצא מזה פוסט.
אנשים הם אנשים, ולא רק אצל דפש מוד. תנו להם ערב שמח, והם ירצו עוד יותר. תנו להם משהו משלכם, והם מיד ירצו לדייק אותו עבורם. האם מישהו עצר לחשוב לרגע על הלילות הטרופים שבילה הדי ג'יי בבניית הסט למסיבה? האם מישהו העלה בדעתו כי יש משמעות לבחירת השירים? האם מישהו קרא את המילים הלא קטנות שבהזמנה והבין כי הליין מוגדר מראש ותואם עם המארחים? כנראה שלא. איך היה מרגיש אדם שהגיע למסיבת דיסקו ולבסוף מצא את עצמו מקשיב לריהאנה? לומדים כנראה מכל מה שקורה, אם רוצים (ואני רוצה!), ופתאום הבנתי כמה מעט מחשבה מקדיש אדם אחד לעבודתו של אחר. אנחנו אמנם חיים בתקופה שבה הריאליטי הצליח לבלבל רבים וטובים, אבל עיסוק במוזיקה לא חייב להיות חלטורה. יש מי שעוסק בו תוך שימוש בהרבה רגש, מחשבה, עניין, חיפוש, למידה ועבודה.
וזה כמובן מוביל אותי לשאלה נוספת: האם אתה חייב להסכים עם הבחירות או עם טעמו של אמן כדי לכבד אותו ואת העבודה שהשקיע?
ונסיים באנקדוטה, שעד היום גורמת לי לחייך. לפני שנים, בסיומה של אחת ההופעות שלי, ניגש אלי פרופסור אמריקאי חביב, ושאל אם בהופעה הבאה אני מוכנה לשיר את סטיבי וונדר. הוא הודה בפני, בצעד אמיץ במיוחד, או בלתי מודע בעליל, ש …I just Called הוא השיר האהוב עליו. כמעט חיבקתי אותו מתוך אמפטיה. זה לא נאמר כביקורת, אלא כבקשה מלב אל לב. אולי בגלל הנימה, החיוך, הכנות. זה היה בעיקר חינני…
ונסיים בנימה אופטימית ושמחה. מנפלאות פורים, בכל זאת…
התמונה שלי, מסוף המסיבה (לאחר שנפטרתי מהפאה הבלונדינית והמסכה), צולמה ע"י רוית לרנטל.
