לקראת סופו של חודש יוני, החלטתי שנמאס לי.
נמאס לי לשמוע "אני" מכל כיוון. הרשתות החברתיות עמוסות בתופעת "אני כספקטקל" (תופעה שבה על גבי המדיה החברתית, אנשים מחליטים "להנדס" לעצמם חיים מושלמים, ומעלים למעשה מופע של נפלאותיהם), שרי הממשלה המנופחת שמדברים רק על עצמם ולא על טובת האזרחים או מדיניות, ולאט לאט הרגשתי כי השיח העצמי פולש גם לשיחות פנים אל פנים (ממרחק שני מטרים זה אפילו עוד יותר קשה להכלה).
החלטתי לעשות על עצמי ניסוי. משך חודש שלם לנסות לא לראות את העולם דרך האני הפרסונלי. לא ליזום, למכור או להציע בצורה אקטיבית, רק לפתוח את הלב ולהקשיב לצרכים של מי שמסביב, מי שמגיע אלי, מי שנקרה בדרכי (כאן הצהרתי על הניסוי, והתגובות היו מעניינות). הדגש היה על הפעילות במדיה החברתית, אך גלש (בכוונת תחילה) למחוזות נוספים.
רציתי לבדוק איך אפשר להתנהל בצורה כמעט הפוכה למה שתמיד מלמדים אותנו – ללא מטרות, ללא יעדים או דדליין, פשוט מתוך פתיחות והקשבה לצרכים. ואין כמו התקופה האחרונה ללמד אותנו שצרכים משתנים. הניסוי השתלב יופי גם עם מפת העיצוב האנושי שלי.
במהלך הניסוי קרו לי דברים מעניינים. הבנתי מיד כי מדובר בהרחבה של דברים עליהם אני עובדת מתחילת השנה ובעיקר הלב הפתוח. אין ספק שבחרתי לי חתיכת שנה לפתוח בה את הלב לכל מה שמגיע. מי חשב שדווקא הקורונה תגיע ואני אצטרך לקבל שיעור למתקדמים?
הבחירה בחודש הניסוי הגיעה בדיוק לאחר המחשבות שלי על זהות וכמה שהיא סוגרת עלינו במקום להרחיב. ואם כל העולם נחווה דרך הזהות שלנו, הרי שה"אני" שולט. בעצם הראייה שלנו הופכת להיות פרסונלית לחלוטין – החל ממה שאני אוהבת או לא אוהבת, וכלה במה שמתאים לי או לא.
ניסיתי למקד את הניסוי סביב העסק שלי (מי אמר שהעולם הרוחני מנותק מהמציאות היומיומית?). זה היה מעבר מעניין. מלהשתמש (חלקית) ברשתות חברתיות כדי לקדם מוצרים ושירותים (כלומר לחשוב שיווקית, להתנהל לפי מטרות ולהיות אקטיבית), לבדיקה והקשבה שקטה – מה אנשים צריכים? על מה אנשים מדברים? מה יכול לעזור להם?
הורדתי את הפרסום בפייסבוק (מה שהסתדר מעולה עם התפיסה הערכית שלי לגבי חברת פייסבוק), בחרתי לפרסם פוסטים שיתנו ערך ועניין, ניסיתי לפתח דיון, ולמעט מעידה אחת בקבוצה מקצועית, לא כתבתי שיש לי שירות או מוצר שיכולים לענות בול על הצורך. זה היה בעיקר משחרר. באופן משמח (אבל הרי כה צפוי) דווקא החודש הגיעו אלי אנשים, רעיונות והצעות מעניינות.
למעשה, ובניגוד לעצות של רוב היועצים והמנטורים (עוד מילה שנראה לי שהגיע זמנה), עברתי מעבודה חיצונית לעבודה פנימית (פתיחת הלב, הקשבה מלאה, ניסיון להורדה של הזהות שמתערבת בכל דבר ושופטת אותו לפי מה נכון לי או לא). ויחד עם זאת, שיניתי את נקודת המבט כלפי חוץ – ניסיתי להיות קשובה לפני שאני מתפרצת עם מה שיש לי לומר או להציע.
אבל אחד הדברים הכי מעניינים שקרו לי, היה במהלך שיעור פיתוח קול. כבר שנים שאני נאבקת עם אחת היצירות של צ'ייקובסקי. ופתאום הבנתי שאני נאבקת בגלל שאני שמה את עצמי יותר מדי במרכז שלה. במהלך העבודה עליה עלו לי מחשבות כמו האם אני אצליח להחזיק את הפראזה, האם אעלה כמו שצריך לתו הגבוה, האם הקול שלי עומד בזה, איך המבטא שלי, וכד'. כלומר – הכל היה סביבי.
ואז אמרתי לעצמי "הלו, זה צ'ייקובסקי. תתעוררי"
אם החודש הזה לימד אותי משהו, הרי שגם במקרה זה – היצירה לא נועדה לשרת אותי, את הקול שלי ואת הביצוע שלי. אני זו שסוגדת לגאונות של המלחין המדהים הזה, ואני זו שצריכה לשרת את היופי שהוא הצליח להלחין. ולכן, כאילו שמתי את עצמי בצד, ועברתי להביט ביצירה כמו שהיא – פיסת יופי צרופה. מורכבת, קשה לביצוע, מאתגרת מאוד, אבל אני רק עוד אחד מהכלים שיכולים אולי לנסות ולגעת בה.
וזו, אגב, זכות גדולה.
אז אולי שינוי נקודת המבט הזו יכולה ללמד אותי דבר או שניים על צניעות, על הקשבה, על הורדת המשקל מדברים שבסך הכל יקרו גם אם אני אעלם מהנוף (ולא, הכוונה לא מורבידית, אלא פשוט שהיצירה, הסדנה או ההרצאה לא יכללו אותי). נדמה לי שהחודש הזה בעיקר מלמד אותי לשחרר. ושוב להמשיך עוד ועוד לפתוח את הלב, כי יש דברים יפים שם בחוץ שהוא עדיין לא גילה.
