מאז השבעה באוקטובר הכל נראה לי תפל.
העיסוק המקצועי שלי נראה לי שולי. המחקר שלי מיותר. הפגישות ארוכות. השיחות הולכות סחור סחור. הימים קשים וחסרי תכלית.
חזרתי לבסיס – בעיקר כאמא לחייל. כביסות. בישולים. חיבוקים. ציפיה. דאגות אינסוף.
שיווק נראה לי מיותר כרגע. חזרה לשגרה בלתי נראית באופק. העצב חודר לכל הגוף ונראה שהחליט להשתכן שם לזמן מה. והלב נסדק כל יום מחדש.
ורק דבר אחד, יחיד, מצליח מפעם לפעם למלא את לבי. המוזיקה.
היא עדיין בעלת משמעות בעולם הזה. היא לא רק קתרזיס לכל הרגשות הכלואים שלנו, היא יודעת לפרוץ דרך כל אותם סדקים ולספק לכמה רגעים את העולם המושלם. לא טוב במיוחד, אבל כל כך מדויק ומלא ברגשות אנושיים. כאלה שהמילים לא תמיד יכולות להם.
הקשבתי השבוע ללאונרד כהן שר את השיר הרומנטי בתבל, והבנתי כי לחייו היתה משמעות. התנחמתי גם בזרועות אחיותיו.
פרינס נתן לי מצידו את הנעורים הנצחיים וגם את הכאב השוכן עמוק בנפש ולא עוזב.
לורין היל כאבה את האם שבי, ביורק עטפה אותי לחיבוק מלטף, רוד סטיוארט גרם לי לרגע לאהוב את הגשם, ושינייד אוקונור הרגישה לי אבודה כמעט כמוני. אדי וודר תיאר לי את הבדידות, לנה דל ריי הרחיקה אותי לעבר עולם אחר ונינה סימון ערסלה אותי בקולה.
היצירות של צ'ייקובסקי נתנו לי משמעות ויופי, רימסקי קורסקוב השיב לי את הרוח ורחמנינוב נשא אותי לעבר זכרונות וכמיהה.
כבר לא הייתי לבד בזכותם.
אף שיר או יצירה לא נכתבים לשווא. תמיד יש להם את הפוטנציאל להזיז משהו אצל מישהו. וזה המון בעולם הזה.
הלכתי לבר הדמיוני לפגוש את טום ווייטס. הם לא יודעים את זה, אבל ברגע שהם נגעו בלבי, אנחנו כבר לא זרים זה לזה…
