לפני כמה חודשים ישבתי בים, ובהיתי. אחד הדברים שאני הכי אוהבת לעשות. כמה חסר לי עכשיו המשהו הנגיש, היומיומי והפשוט הזה. מתוך געגועי לים כתבתי את המילים הבאות.
באותה הפעם, בעודי בוהה, עלה בי המשפט "הים גדול מההשתנות שלו". כאילו הוא הגיע מהים עצמו, מלווה בגל קוצף במיוחד, שהשאיר בי את המשפט וברח.
ומאז המשפט הזה מלווה אותי. שוב ושוב הוא עולה כמו אותו הגל, ואני הוגה בו.
מה הוא לוחש לי?
שדברים גדולים באמת – כמו מי שאנחנו פנימה, כמו מערכות היחסים המשמעותיות שלנו, כמו החיים עצמם, הם יציבים. יש גלים שעוברים בינינו ובין עצמנו, בינינו ובין אחרים, וגם בינינו ובין החיים. אבל הם רק גלים, הם חולפים. הם משנים בנו משהו, בכל פעם, אבל אנחנו נשארים מי שאנחנו.
יש המון תנועה בים, הוא למעשה אף פעם לא באמת שוקט, ועם כל התנועה הזו, הוא נשאר מי שהוא. גם אנחנו כל הזמן בתנועה. מבינים עוד דבר קטן על עצמנו, לומדים משהו, טועים שוב ושוב, מפרקים ובונים מחדש את מערכות היחסים שלנו.
האם אני יכולה להתייחס למחשבות ולרגשות שלי כאותם גלים? כאותן תנועות?
ואולי המשמעות עבורי היא גם תזכורת לא להיאחז. לא במחשבות, ובטח לא ברגשות. הם יחלפו. אולי מחר, אולי בעוד שבוע. אולי בעוד דקה, מיד לאחר שאקבל אותם כפי שהם.
המשפט הזה מכניס אותי לפרופורציות – דברים קטנים אינם חשובים. הם כמו גל אחד באוקיינוס הענק. גל חולף. אבל אז אני שוב חוזרת להתמסר לאותן זוטות קטנות. איפה אני ואיפה הפרופורציות.
"שום דבר בחיים אינו חשוב כפי שהוא נדמה לנו בשעה שאנחנו חושבים עליו". דניאל כהנמן
ויש במשפט הזה גם מן התהליך. ואני אוהבת תהליכים. יש בי אמון בתהליך הזה שמתרחש בים. יש לנו אפשרות לסמוך עליו, ולשחרר. הים ישוב לעצמו לאחר הסערה, לאחר השקט, לאחר ההשתנות. הרי הדברים קורים בקצב שלהם – סוערים, משתנים, נרגעים. והים נותר ים. האפשרות לסמוך משחררת אותי מלדאוג. וזו תקופה של דאגה. זה קורה לרגעים, עד שאני שוב סוערת.
והמשפט הזה גם מלמד אותי על רוחניות. כבר הזכרתי שמייקל זינגר טוען כי רוחניות היא כשהלב בהרמוניה עם מה שקורה. הים? תמיד בהרמוניה – כשיש סערה, הוא בעין הסערה. כשהרוח נרגעת, הוא פשוט רוגע. כך הוא אחד עם מזג האוויר, עם הרוח, עם הירח.
המשפט הזה משחרר אותי לחוות את כל מנעד הרגשות, וגם לקבל אותם בידיעה שהם והמחשבות זה לא אנחנו. אנחנו גדולים מזה. אנחנו גדולים מההשתנות שלנו.
הים, אולי כמונו, הוא במהותו שינוי. הוא מגיב לשינויים בסביבה, אפילו אם מדובר באבן קטנה שנזרקה אליו, או במשק כנפי שחף מעליו. הוא לעולם לא ישוב לקדמותו, אך יישאר אותו הים.
תזכורת לעצמי בתקופה זו של חוסר ודאות, של סערות, של גלים, ומצד שני – של המון שקט.
לפעמים אני מדמיינת שאני כמו הים. יכולה לעבור מסערה לשקט וחוזר חלילה, להתמסר לרוח, לשלוח גלים וליהנות מהאדוות. אבל אני שוב שוגה בדמיונות. הים גדול מאיתנו פי מיליוני ולא רק פי אלפי מונים, ולנו נותר רק להשתאות. להשתאות ולהתמסר אליו. תשאלו את ג'ורג' אמאדו…
