לפני הרבה שנים למדתי משחק. אי אפשר להגיד שהייתי התלמידה הכי מוצלחת בעולם. אבל המורה המקסים שלי לימד אותי כמה דברים חשובים לחיים. אחד מהם היה לקחת את הזמן, גם כשאין זמן. מוטב לעבוד על סצנה אחת, שיר אחד או סיפור אחד ויחיד כמו שצריך, מאשר למהר ולהספיק הכל. מאז אני משננת את זה בכל מיני סיטואציות.
אני מבינה כבר די הרבה זמן שהקושי האמיתי הוא להישאר עם הדברים. ככל שהמצב בחוץ נעשה קשה, אני מזכירה לעצמי לקחת את הזמן ולהתמודד לאט לאט. גם כשנדמה שאין זמן והדברים חייבים להיעשות. גם כשהמצב בחוץ הופך להיות בלתי נסבל מיום ליום.
כשמגיע מצב לא נוח, הדבר הראשון שאנחנו רוצים לעשות זה להיפטר ממנו. לשנות אותו. אנחנו עושים את זה בכל מיני דרכים יצירתיות. זה יכול להיות להוציא את האנרגיה הקשה הזו – לכעוס על מישהו, להאשים אותו (כמה שאנחנו טובים בלהאשים אחרים), לצעוק או לבעוט. רק שהאנרגיה הקשה תצא ותעבור הלאה, שרק לא תישאר איתנו. כך אנחנו מנסים לתקן את מה שבעצם כבר קרה.
לפעמים אנחנו מדחיקים או מתעלמים, וזה גרוע כמעט באותה מידה. לא ראיתי, לא שמעתי, לא הרגשתי. אני לא נעלבת, לא נפגעת, זה לא חודר אלי, או האמרה האהובה עלי "אין לי מה לעשות עם זה כרגע, אז אני אחשוב או אתמודד בבוא העת". סוג של שכנוע עצמי ששום דבר לא נוגע בנו. בעצם, כשאני חושבת על זה – הדרך הזו גרועה עוד יותר, כי בה אנחנו מאדירים את האדישות ואת הריקנות ומתעלמים מהרגש שעולה. ולי יש, מאז ומתמיד, כבוד עצום לרגשות.
שתי הדרכים האלה הן הדרך העקומה שלנו לספר לעצמנו שיש לנו שליטה במצב שממילא כבר יצא משליטה. הרי המציאות כבר קרתה, הדברים נאמרו, נפל דבר שנגע לנו בנקודה רגישה והפעיל את המערכת כולה – התחושות, הרגשות והמחשבות.
הרגשות באים כדי לספר לנו משהו על המצב. הם הדרך של הגוף שלנו לאותת לנו ודרכם אנחנו יכולים להבין אם נחצה גבול, אם דבר מה מתאים לנו או לא, האם עלינו לעשות משהו, להבין משהו. אם אנחנו נפטרים מהם מהר, מנסים לתקן או מתעלמים מהם, אנחנו לא מתמודדים עם מסר כלשהו, סיטואציה או המציאות עצמה.
ולכן, טובי המורים מלמדים אותנו שוב ושוב שיש דרך שלישית. הם קוראים לזה נוכחות, עדות, השהיה, קבלה. לא מתעלמים, אבל גם לא נפטרים מהאנרגיה מיד. פשוט נמצאים איתה. זה כמובן נשמע מאוד קל כאן על הדף או על הצג. לתרגל את זה – פה כבר מגיע הקושי האמיתי.
בקבלה של המציאות מסתתר גם חוסר הנוחות. כי פתאום יש רגשות, תחושות ומצבים שצריך להתמודד איתם. לראות אותם כפי שהם, להרגיש את הג'יפה שהם מעלים בנו, להיות עם התחושה הלא נעימה. המצב הזה הוא תרגול של שהיה באי ודאות. כשאנחנו שוהים עם חוסר הנוחות, אנחנו מאפשרים לעצמנו להיות בתוך מצב שלא ידוע איך ומתי יחלוף ולאן ישתנה. וגם כאן צריך לקחת את הזמן, כאילו יש את כל הזמן.
במשך כמה שנים ניסיתי לעשות את זה במודע, דרך הראש. לומר לעצמי שוב ושוב לקבל, להיות, לנשום לתוך. את התיאוריה אני כבר יודעת בעל פה. הפרקטיקה היא כבר סיפור אחר לגמרי – פה אני נכשלת ב 90% מהפעמים. לאחרונה הבנתי שזה לא ילך כך, דרך הראש. אני צריכה למצוא את הרגש ואת התחושה בגוף. אני מתחילה בתרגילי פתיחת הלב מהקונדליני, כאילו יש לי את כל הזמן שבעולם. דווקא עכשיו כשמבנים, ערכים והמציאות כמעט קורסים לי מול העיניים.
אותו הדבר קורה גם עם המוזיקה. יש המון רגעים לא פשוטים בעבודה על יצירה. כל יצירה היא תהליך, ויש בו לא מעט רגעים שבהם יש בי קולות שאומרים שזה לא ילך, אני לא מצליחה לעלות כמו שצריך, הפראזות ארוכות מדי, השיר מתפרק, אין לגאטו, זה גדול עלי, אני לא מצליחה להרגיש כמו שצריך, המון זמן ועדיין לא מצאתי את החיבור או הסיפור שלי. לפעמים אני מצליחה בשלב כלשהו (וזה יכול לקחת שנים) להניח לקולות האלה, לקבל את הקושי ופשוט להמשיך לאט וביסודיות לעבוד על היצירה כאילו יש לי את כל הזמן בעולם.
ואז, לאחר זמן מה, קורה איזה קסם, כאילו משום מקום. פתאום הסיפור מתבהר, לפתע העליה מסתדרת, הגוונים מוצאים את מקומם, הנשימות אורגניות והרגש פשוט עף. כשזה קורה, אני מרגישה כאילו אני לא שרה. כאילו אין מאמץ. ואז אני יודעת שהנה הגעתי, ולו לרגע, למקום הנכון. לצערי, זה לא אומר שבפעם הבאה זה יקרה שוב. אבל אז אני מזכירה לעצמי שיש תקווה – אם הגוף ידע פעם אחת, הוא יידע שוב. אלו הרגעים בהם הלב נרגע.
כמה התנגדות יש בי למציאות. והתנגדות היא לא רק כואבת, היא גם לא מאפשרת תהליך. בעצם רק דרך קבלה של מה שיש אנחנו יכולים לשחרר את הלב שלנו. זו קריאה לקחת את הזמן כאילו יש את כל הזמן בעולם ולהקשיב ללב. לא מגיע לו כבר שנקבל את כל היופי שיש לו להציע?
