זה מה שבא לי לעשות לאחרונה. וזה לא ששהיתי הרבה מדי בקרבת אנשים בשנה האחרונה, כן?
מצד אחד, השקט היחיד שאני מוצאת בתקופה לא שקטה זו, הוא עם עצמי. בבהייה בים, בתרגול יוגה ומדיטציה, בהתמסרות למוזיקה, ברגעים של חיבור לעצמי ומחשבה נקיה ובהתנתקות מהתקשורת, הרשתות החברתיות, הדיונים הסוערים והשיח הקשה על מחוסנים-לא מחוסנים.
אבל לשקט הזה גם קל להתרגל. יחד עם התסכול ממה שקורה סביב, ומרמיסת זכויות האדם הבסיסיות שמתרחשות כאן חדשות לבקרים, אני מוצאת את עצמי במחשבות, לראשונה בחיי, על להתרחק מאותה חברה שלא מקבלת דעות שונות, בחירות אחרות. ברגעים כאלה מתחשק לי להכנס למערה משלי, לתרגל עוד קצת יוגה, להתנתק ולהתמכר לשקט.
ואז מגיעה פגישה עם חברה קרובה, אדם אהוב, אפילו לקוחות נחמדים, ואני תופסת שדווקא הפגישות עם החוץ, עם האנשים, הם אלה שמעלות חיוך על פני. זה לא בהכרח נותן שקט, אבל זה בהחלט נותן תקווה ותחושה, גם אם רגעית, של שגרה ושפיות. לפחות עד השיחה הבאה על למה בחרתי לא להתחסן או מה אני חושבת על האזיק האלקטרוני, מערכת החינוך או הבידוד הכפוי.
שקלתי לכתוב פוסט בפייסבוק ששופך מעט אור על אנשים כמוני, אבל אז החלטתי שמוטב לא להיות חלק מהשיח המתלהם, ולשמור בקנאות, אך בשקט, על דעותיי ופרטיותי. חזרתי לקרוא את חוקי היסוד של מדינת ישראל כדי להיות בטוחה שעדיין יש לי הזכות הזו. בינתיים. אז סגרתי את הפייסבוק, החלטתי לשהות בו פחות, ולבחור בעצמי מה המינון הנכון לי. שקט מול השיח המציאותי והלא קל סביב.
אני מבינה שיש פה איזו תנועה פנימה והחוצה. פנימה לתוך השקט שלי עם עצמי, החוצה אל העולם והאנשים. עולם שאני אוהבת. אנשים שאני אוהבת לאהוב. אנשים שאני מאמינה שיש לי מה לתת להם. אנשים, שלרוב, הלב שלי נפתח לקראתם. כשהוא נסגר, זה כנראה הזמן שלי להכנס שוב למערה, להבין למה ולעבוד, כמו תמיד, על פתיחתו למרות הכל. אין ספק שזו תקופה מאתגרת לגלות האם פתיחת הלב התמידית אפשרית, ולמה יש לי כל כך הרבה התנגדויות שסוגרות אותו.
כשזה קורה, אני ניגשת לתרגול היוגה. ביוגה עובדים המון על התנועה הזו – מן הלב לחוץ. מן היקום פנימה ללב. בחלק גדול מן התנועות והמדיטציות אני נעה בין ההקשבה לחוץ – למה שהעולם מביא אלי ובין התחושות שבלב. אני רוצה לתת לחוץ להיכנס ולהשפיע וללב פשוט להישאר פתוח. וזה דורש ממני את הגמישות הזו של המעברים מהפנים לחוץ.
כמו תמיד, למוזיקה יש את התשובות עבורי. אפילו בהקשבה לה, ששוב ושוב אני מגלה כמה היא מרפאה ומדויקת, יש את התנועה הזו. אני מקשיבה לשיר אהוב, והוא לוקח אותי אל העולם של החוץ, אליו. ובאותו הזמן אני מקשיבה ללב ולמה שאותה המוזיקה עושה לו. עם המוזיקה אני מצליחה לשמור על לב פתוח. לתת לה להיכנס אליו, להשפיע, להרטיט. כשהיא נכנסת, אני מאפשרת לה לחולל כל רגש, מבלי להתנגד.
אם היא מצליחה לאפשר לי את התנועה בין החוץ לפנים, לתוך המערה שלי וגם למה שמחוץ לה, אז אולי גם שאר הדברים יכולים?
