לפני כשבועיים, באחד משיטוטיי המיותרים ברחבי הפייסבוק, נתקלתי בעוד פוסט בו מישהי מבקשת את עזרת ההמונים במציאת יועצת בתחום זה או אחר, וההמונים מתייגים יועצים אלה או אחרים. גם אותי תייגו שם. הודיתי בנימוס, שלחתי הודעה פרטית למתעניינת, היא הבטיחה לדבר איתי. ואז זה קרה – פתאום עלתה בי בחילה.
הרגשתי עייפות מהמרדף הזה, שברשתות החברתיות בא לידי ביטוי ביתר שאת – עוד תיוג, עוד המלצה, עוד עבודה, עוד ליד חם (או קר) – להשיג, למצות, לקבל הכרה, לרדוף ולרדוף. אחרי מה בעצם? זה היה יום לאחר שקראתי עוד פוסט של מישהי שמפארת את עצמה עד בלי די, באפס מודעות עצמית וללא שמץ של צניעות. והבחילה גאתה בי.
היה שם איזה רגע של זיהוי. די מהר הגיעה גם החלטה לצאת מהמרוץ הזה. הזכרתי לעצמי שעזבתי קריירה מכניסה ובטוחה שיש בה שפע של הכרה חומרית ונפשית, כדי להמשיך לחפש, ללמוד, למצוא סיפוק במקומות אחרים. לפתע היה נדמה לי שהמרוץ הזה רק מחבל בתחושת הסיפוק.
כמו העכברים בגלגל הריצה, כך הרגשתי שאני מסתובבת ללא מטרה אמיתית, רק כי כולם מסתובבים. כי לימדו אותנו להשיג עוד, לשאוף, לרצות, להציג את ההישגים שלנו לעיני כל כאילו הם המעידים על מהות חיינו. עוד סיבוב, עוד לקוח, עוד תשלום, עוד לייקים. וכל אותו הזמן מהדהד בפנים ה"עוד" הזה, הרי מה שיש לעולם אינו מספיק.
לאחרונה קראתי שוב את הספר על חמשת המקומות הפלאיים בעולם, אלה שבהם נמצא ריכוז גבוה במיוחד של בני מאה פלוס. שקעתי לתוך סיפורי החיים שלהם – חיים פשוטים, מוקפים באהבה, עם מטרה ומשמעות בחיים, שנדמה שמעולם לא כללה הרבה כסף, מרדף אחר פרסום, טייטל או עוד סמל סטטוס. אולי ההגדרה שלהם להצלחה אחרת לגמרי?
נכון, בניגוד לרוב בני המאה האלה, שחיים עדיין חיים מסורתיים וצנועים (אך מאושרים) להפליא, אנחנו חיים בעולם המערבי. מה לאישה עירונית כמוני ולחיים פשוטים, חיבור אמיתי לטבע, גינון? האם עוד אפשר היום לחיות בהרמוניה עם הטבע, לגדל צמחי מרפא בחצר האחורית, לאכול את פירות עמלנו, לנוח באמת ולהסתפק במועט? אני חושבת שלא במאת האחוזים, אבל יש כמה דברים קטנים שאפילו אנחנו יכולים לאמץ. סיימתי את הספר ונדמה לי שגם הוא קצת השפיע על התחושה שלי שאני חייבת לרדת מגלגל הריצה הזה.
ההחלטה הזו, או הזיהוי שלי בתוך גלגל הריצה, מיד הביא שקט לגוף ולראש. כאילו די היה לראות מה המקום שבו אני לא רוצה להיות כדי להשקיט אותי. איך עושים את זה תכלס? עדיין אין לי מושג. אני מניחה שכמו בכל דבר, האיזון יגיע. באורח פלאי, ברגע ששחררתי הגיעו מיד אי אלו הזמנות להרצאות, ללא מאמץ. פתאום שמתי לב כמה מאמץ נדרש כדי לרוץ, להשיג, להכיר עוד אנשים שימליצו עלינו, להיות כל הזמן בנוכחות ברשתות, להגיב, לחדש.
כבר לפני שנים הבנתי שהקלילות היא מנת חלקי. אני מוכנה למאמץ גדול, אבל כשהדברים נעשים בזרימה. תנו לי שבוע לבנות קורס שלם בנושא חדש, ואני אעשה לילות כימים עד שהוא יהיה מוכן. עבורי, מדובר באושר וסיפוק, ולכן אין בזה מן המאמץ, אלא מן הזרימה. נרגעתי עוד קצת.
עברו כמה ימים ונזכרתי שהשנה אני מתבוננת בנושא ההתנגדות. והרי בזמן הריצה בגלגל, יש כל הזמן התנגדות לכאן ועכשיו, לעצירה, להוויה כפי שהיא. במרדף הזה, המרוץ הבלתי נגמר של החיים, יש התנגדות למה שקורה, וציפיה למה שיכול לקרות. ירדתי מהגלגל, הסדרתי את הנשימה, והבנתי שאני בקבלה של כאן ועכשיו. לאן זה יוביל? אין לי מושג. והאמת? אני לא חייבת לדעת.
החלטתי לעצור קצת. להיזכר בכוחה של ההשהיה. לשוב ולהיכנס למערה שלי ולצאת רק כשמישהו מבחוץ קורא לי. להעמיק את השקט, את אותה הפעולה העדינה של העצירה שמאפשרת לראות דברים אחרת. להביט בגלגל הריצה מהצד ולהבין שאני לא רוצה לשוב ולעלות עליו.
כשהייתי נערה, כדי להקשיב ליצירה שעניינה, הפתיעה או העבירה אותי תהליך רגשי, הייתי עוצרת. אני זוכרת איך הייתי סוגרת את הדלת, מתיישבת על השטיח, ממש קרוב לרמקול, מתרכזת ומתמזגת כל כולי עם היופי. כשהרגשתי שאני לא מספיק מרוכזת והראש ממשיך לרוץ, הייתי מריצה את הקלטת או התקליט לאחור כדי להתרכז אך ורק באותה היצירה. לפעמים נדרש בכל זאת מאמץ כדי לעצור. ולפעמים אלה היו הרגעים הכי יפים שלי ביום, גם אם הם כללו דמעות.
למה אני מחפשת רחוק? למוזיקה, כמו תמיד, יש את כל התשובות.
