מה הקשר בין פרינס ובלוגים?

נו, חוץ מהעובדה שאני מתה על שניהם!

הבוקר, במהלך הנהיגה, הקשבתי לאחד משיריו, ומשהו בקול שלו, כרגיל, הזיז לי את הלב בעוד מילי-מילימטר. אני והלב שלי הפתוח לעברו תמיד, הקשבנו למילים, וחשבתי לעצמי כמה הוא אף פעם לא פחד להיות שנוי במחלוקת.

ואז חשבתי שהבלוגים הטובים הם ממש כמו פרינס:

• הם כל הזמן משתפרים ומאתגרים את עצמם. הם לא קופאים על השמרים אף פעם. האמת? הם מאתגרים לא פעם גם את הקוראים.
• הם בלמידה מתמדת, סקרנות בלתי נלאית, גילוי עצמי. והם מעבירים את זה הלאה כל הזמן.
• הם לא מפחדים להיות שנויים במחלוקת.

הנקודה האחרונה הזו, שפרינס ייצג נאמנה משך כל הקריירה שלו (הקצרה מדי, לצערי), היא לא פשוטה לביצוע, אבל בעיני יכולה להפוך בלוגרים בינוניים לבלוגרים הרבה יותר טובים אם הם עושים זאת כמו שצריך.

כשאנחנו מדברים או כותבים, אנחנו לא יכולים להעביר מסר בצורה שכולם יאהבו אותנו או יסכימו איתנו. אני יודעת, זה נשמע מאוד פשוט, אבל אז מתעוררים כל שדי הממלכה הסודית שלנו וצועקים בקולי קולות "אבל לא יאהבו אותי", "לא יקראו אותי", "אני אאבד לקוחות או קוראים", "לא יסכימו איתי" או אפילו גרוע מזה "יגידו לי לא". וזה ממשיך וממשיך.

מה יקרה אם לפעמים, רק לפעמים, תנסו לאתגר את עצמכם, ולכתוב משהו שיכול להיות שנוי במחלוקת? נכון, אולי תאבדו קוראים (זה קרה לי כשכתבתי על המעבר שלי מכתיבה בהתנדבות לכתיבה בתשלום. והשמיים לא נפלו), אולי תקבלו תגובות פחות נעימות (גם שם הייתי עם הניסוי המקומי שלי, שגרר תגובות על הנסיעה לאיטליה) ואולי פשוט כמות הלייקים והכניסות לא תהיה כמו שציפיתם.

אבל אולי, רק אולי, דווקא הפוסט יצליח להזיז מישהו מהמקום שלו? להעיר מחשבות, לחדש, לתת רעיונות, או לכוון את הקוראים למשהו חדש? האם השפעה על אדם אחד לא משמעותית מספיק כדי לכתוב פוסט כזה? אני מאמינה שכן. סביר להניח שפוסט כזה יהיה גם הרבה יותר מעניין.

יש לכם נושא שבוער בכם? יש משהו שהייתם רוצים לכתוב עליו ואתם מתלבטים איך הוא יתקבל? איך עושים זאת?

1. נושמים עמוק.
2. רושמים את הרעיון במחברת, בפנקס או בטבלת המשימות בסלולרי. עושים זאת כדי שהספק יירגע קצת ויבין שאתם רציניים, וכמובן כדי שהרעיון לא יברח. אם יש לכם כבר נקודות חשובות שתרצו להעביר, רשמו את הטקסט בנקודות.
3. למי אתם כותבים את הפוסט? חשבו היטב מי אמור לקרוא אותו ומה הערך שיש בכתוב? כתבו בדיוק לאותו קורא אחד, לא לכולם! עוד על אפיון הקורא האידיאלי ולמה זה חשוב- כאן.
4. הנייר סופג הכל. פשוט מתחילים להוציא החוצה הכל, ללא פילטרים וללא הספקות.
5. נותנים לטקסט הזה, השנוי במחלוקת, לנוח. גם לפוסט הזה, שלא הייתי בטוחה איך יתקבל, נתתי לנוח קצת.
6. קוראים אותו לאחר שהוא נח (ממליצה לתת לו לפחות יום), ועורכים, מורידים, משפרים. ממליצה לקרוא אותו בקול, זה נשמע אחרת.
7. בודקים רגע:
   • האם הפוסט יכול לפגוע במישהו (זה לא הרעיון של פוסט שנוי במחלוקת!)?
   • האם הוא חושף משהו שייתכן שתצטערו עליו?
   • האם הרעיון הוא רק לייצר תשומת לב, באז? זה לא ממש הרעיון של בלוגים.
   • האם יש נתונים, מאמרים או ידע שתומך ברעיון שלכם? אם כן, הוסיפו לינקים בפוסט שלכם. מחקר עושה נפלאות לפוסט, וגם לכם.
8. נושמים שוב עמוק. מרגיעים את הספקות. מקשיבים לשיר של פרינס במידת הצורך (אצלי זה תמיד עובד).
9. אם הספקות עדיין מכרסמים בכם, תנו לעוד מישהו לקרוא.
10. מוצאים כותרת שתגרום לאנשים להכנס לפוסט. אי אפשר להפריז בחשיבות הכותרת, נכון?
11. מפרסמים.
12. מנהלים את התגובות בצורה בוגרת ואחראית ומכובדת ולוקחים בחשבון שלא כולם יסכימו אתכם, וזה בסדר.

לכתוב או לא לכתוב פוסט שנוי במחלוקת? זו השאלה. יש יתרונות לפוסט כזה (הוא מעניין, הוא תופס את תשומת הלב, הוא מציב אתכם כבעלי דעה והוא יכול למתג אתכם היטב, בתנאי שאתם לא פוגעים באנשים ע"י פרסומו), ויש חסרונות (אתם עלולים לאבד קוראים, לגלות שזה קשה לכם לא להיות "בסדר" עם כולם). בסופו של דבר, פניתי לפרינס לתשובות. מה למדתי ממנו, ואני לוקחת הלאה לבלוגים:

• סתירות מתקיימות בכולנו. הגיע הזמן שנפסיק להסתיר אותן. אם פרינס יכול באלבום אחד לדבר על אהבה ואמונה עיוורת באלוהים, על כוחן של מנטרות חיוביות, על סקס כדבר העילאי ביותר עלי אדמות, על גן העדן המובטח ועל אהבה טהורה, והשילוב הזה עובד אצלו מצוין, מי אני שאתווכח?
• ביטוי אמנותי לא אומר חשיפה מלאה של החיים האישיים שלנו. פרינס אמר כל כך הרבה ע"י המוזיקה שלו, אבל חייו הפרטיים היו תמיד שמורים היטב. גם אם אתם כותבים פוסט שנוי במחלוקת, זה לא אומר שאתם חושפים את החיים או האמונות הכי אישיות שלכם לעיני כל.
• אם לא מנסים, לא יודעים. ניסוי וטעיה הן אחת משיטות הלימוד הכי מעניינות שיש, והיא גם אפקטיבית להפליא! במהלך הקריירה שלו, הוא הוציא המון שירים הזויים, מפתיעים, מוזרים, חדשניים. חלקם התקבלו כפלא עלי אדמות, וחלקם גרמו אפילו למעריציו ההדוקים להרים גבה. אז מה? תרשו לעצמכם לא לקחת הכל ברצינות. אז מה אם הפוסט הזה מצחיק, הזוי, לא גרף את האוסקר של הבלוגים? חייכו, סלחו לעצמכם וטפחו לעצמכם על השכם – ניסיתם.
• פרינס, אחד המוזיקאים הכי כשרוניים ומיוחדים שאני מכירה, הרשה לעצמו פשוט להשתעשע וליהנות ממה שהוא עושה. מספיק לראות צילומי הופעות או להקשיב למילים כדי להבין את זה. תהנו ממה שאתם כותבים או עושים, זה עובר הלאה! תרשו לעצמכם להשתעשע עם המילים, עם הבלוג, עם הרעיונות. מה כבר יכול לקרות? או במילותיו של הנסיך: "life is just a game, we're all just the same"

אני מניחה שהתשובה לשאלה היא אישית וכנראה שעד שלא תתנסו בכתיבת פוסט כזה, לא תדעו האם זה נכון עבורכם או לא.

נתקלתי בפוסט נחמד עם מסקנות לאחר כתיבת פוסט שנוי במחלוקת. מוזמנים לקרוא גם.

כתבתם פעם פוסט כזה? מה היו התוצאות? יש לכם רעיון ואתם מתלבטים? אשמח לשמוע.