לא מזמן הגשתי עבודה במסגרת אחד הקורסים שלי בדוקטורט, בנושא מחלוקות סביב חיסונים, והחלטתי שגם לקוראי הבלוג שלי מגיע. זה נושא לא פשוט, רווי באמוציות, אבל אם מתחשק לכם להבין קצת יותר את המחלוקת או לצלול לתוך מאמרים או ספרים מעניינים ולאתגר קצת את הקונצנזוס, זה פוסט עבורכם. בסופו אתן לכם המלצות לכמה ספרים (מאוד) שנויים במחלוקת שאותי לימדו שהקונצנזוס רחוק מלהיות כזה. זה פוסט ארוך ולא פשוט והוא כתוב הפעם טיפה יותר "אקדמית".
על מה נדבר היום?
במהלך משבר הקורונה אנשים שבחרו לא להתחסן ספגו ביקורת רבה. הם תויגו כמתנגדי מדע, לא מתקדמים ופוגעים בחברה. השיח הדיכוטומי סביב החיסונים העלה לכותרות את המחלוקת סביב חיסונים, שהחלה עוד הרבה לפני שחיסוני הקורונה נכנסו לשוק. בכל ספר ממסדי שקראתי החיסונים הוצגו כקונצנזוס רפואי, וככאלה שהצילו את העולם ממחלות. אבל עם השנים נתקלתי בעוד ועוד קולות ביקורתיים כלפי בטיחותם ויעילותם של החיסונים, העובדה שהם הצילו את העולם, וכלפי חוסר הפתיחות מצד הממסד הרפואי להטיל בהם ספק.
בעשרים השנים האחרונות, ובעיקר סביב עלייתה של רשת האינטרנט, ניתן למצוא יותר ויותר מידע (בעיקר במדיה אלטרנטיבית ומדיה חברתית) המעלה שאלות רציניות לגבי תהליכי קבלת אישור והוצאת החיסונים לשוק, מחקרים לבדיקת בטיחותם ויעילותם, הקשר בין חיסונים ומחלות כרוניות, השוואות בין ילדים מחוסנים ולא מחוסנים ועוד. בנוסף, החלה להישמע ביקורת על מערכת היחסים המורכבת בין גופים ממשלתיים ומוסדיים (כגון משרדי ממשלה, ה FDA, פקולטות לרפואה ועוד) ובין יצרני החיסונים.
אנסה לגעת בקצה הקרחון של הנושא המורכב הזה ולתת לכם פתח להמשך קריאה דרך כל המקורות. קחו נשימה עמוקה מאוד. בואו נתחיל.
איך הכל החל?
על מנת להבין קצת יותר את אימוצם מחד ואת הפחד, ההססנות וההתנגדות אליהם מנגד, כדאי להתבונן בהקשר שבו נוצרו והוצגו החיסונים הראשונים. לקראת סוף המאה ה 18 נעשו הצעדים הראשונים לעבר חיסון המוני, כשאדוארד ג'נר יצר את החיסון הראשון לאבעבועות שחורות, ע"י הפקת חומר מצלקת של בקר שחלה באבעבועות, והחדרתו לתוך עורו של נער אחד. בעקבות הצלחת הניסוי (על נבדק אחד), המליץ ג'נר על הרחבת החיסון לכלל הציבור. בארה"ב נוצר עניין בחיסון בעקבות התערבות של הגנרל ג'ורג' וושינגטון, שהחליט לחסן בחיסון זה את כל חייליו, ובעיקר אלה היוצאים למשימות מחוץ לארה"ב. בסוף המאה ה 19 החיסון נעשה זמין לכל הציבור, מה שהוביל, כפי שזה מוצג בספרות הממסדית, לירידה בהיארעות המחלה.
כבר בשלב זה נוצרו המחלוקות הראשונות סביב הפרוצדורה, בעיקר משום שהחיסון עצמו גרם לאי נוחות וסיבוכים נדירים אך חמורים. בשנת 1964 הוחלט לזנוח את החיסון וארגון הבריאות הבינלאומי הכריז כי המחלה הוכחדה בהצלחה. מאז ועד היום כמות החיסונים המומלצת לילדים גדלה מדי שנה, כאשר כיום, בארה"ב, ילדים מקבלים 26 מנות חיסון עד גיל 15 חודשים. עד גיל 18 הם יקבלו 54 מנות חיסון שיחסנו אותם כנגד 16 מחלות.
המחלוקת סביב חיסונים היא מהותית בשל העובדה שהם נחשבים לטיפול רפואי לאנשים שאינם חולים, כלומר מדובר בהתערבות רפואית, שבדרך כלל שמורה לאנשים חולים. כדאי להבחין בין התנגדות גורפת לחיסונים ( כ 2-4% מההורים) ובין הססנות או רצון לחסן ילדים לפי לוח זמנים אלטרנטיבי מהמומלץ ע"י גופים ממסדיים כמו ה CDC או משרד הבריאות (כ 40% מההורים בצרפת, וכ 30% מההורים בארה"ב ובבריטניה).
עפ"י ספר הסוקר את המחלוקת, חלק מההתנגדות נובעת מתפיסת הסיכון של המחלה בקרב ההורים וחלקה מהטיות כגון הטיית הזמינות, לפיה את המחלות שרוב האנשים מתחסנים בפניהן כבר לא רואים סביב. האינטרנט הפך את המחלוקת על חיסונים לרחבה יותר בזכות המידע שזורם שם. אמנם כבר עם הופעתם של החיסונים הראשונים נוצרה סביבם מחלוקת, אך נדמה כי היא הגיעה לשיאה בתקופת הקורונה. הססנות חיסונים, עפ"י אנשי הרפואה, נובעת משתי סיבות עיקריות: מחלות שכבר לא נראות בקהילה (ולכן הורים תוהים מדוע יש להתחסן כנגדן) וסיבות פילוסופיות-דתיות כגון זכויות הפרט.
מאיפה אנחנו מקבלים מידע על חיסונים?
לציבור הרחב יש שלושה מקורות עיקריים למידע על חיסונים – העיתונות/מדיה, האינטרנט והרופאים עצמם. אם פעם ההתנגדות לחיסונים הופצה לציבור דרך פמפלטים, היום היא מתפשטת בעיקר דרך הרשת. נכון לשנת 2020, 31 מיליון אנשים עוקבים בפייסבוק אחרי תכנים אנטי-חיסונים (מאז 2019 חלה עליה של כ 7-8 מיליון), מה שעורר ביקורת וקריאה במוסדות הממשל באמריקה לערב את המדיה החברתית (מכאן).
המדיה הדיגיטלית נחשבת למקור מידע חשוב ובעל השפעה גדולה מאוד על הציבור בנושא החיסונים. מחקר מצא כי לאנשים יש נטייה לשתף יותר תכנים שקשורים להתנגדות לחיסונים מאשר לתמיכה בהם (כאן). במהלך הקורונה, אחת הטענות שנשמעה תדיר מול מי שבחר לא להתחסן היה שהוא "מתנגד למדע", אך מחקרים מעידים על כך שהורים שנוהגים לא לחסן את ילדיהם שייכים דווקא לאוכלוסייה משכילה, חוקרת ולומדת, ובמחקר על "צייתנות רפואית" נמצא שככל שאדם מבין בסטטיסטיקה, משכיל ומרגיש בנוח עם מושגים רפואיים, כך הוא צפוי להטיל יותר ספק בהתערבויות רפואיות.
האם מי שמתנגד לחיסונים מתנגד לקידמה?
מדוע אם כך נחשבת, לפחות בשיח הציבורי, ההתנגדות או ההססנות לחיסונים למנוגדת לקידמה? האם בהכרח מי שמתנגד לחיסונים מתנגד לקידמה ולטכנולוגיה? לא מעט חוקרים מצביעים על הקשר בין מתנגדי חיסונים, מכחישי משבר האקלים, צרכני המזון האורגני ומתנגדי הנדסה גנטית, אך מחקר שבדק מה ידוע על הפסיכולוגיה החברתית מאחורי סקפטיות בנושאים מדעיים כגון אלה, מצא כי הקשר לא מובהק, ומדובר בסקפטיות שונה. כדי להבין באמת את שורש הסקפטיות כדאי לבחון אמונות עמוקות, זהות ואידיאולוגיות, וזו הסיבה שלא אחת קושרים בין התנגדות למדע ובין דעות פוליטיות, אך גם כאן הקשר אינו מובהק (מכאן).
החיסונים מייצגים לא רק טכנולוגיה, אלא סוג של ניצחון האדם על הטבע באמצעות טכנולוגיה. בכל פעם שחיסון חדש יוצא לשוק, הוא מקבל הדים נלהבים בתקשורת ובקהילה המדעית. לאחרונה, ממציאי טכנולוגיית ה MRNA, עליה מבוססים חיסוני הקורונה של חברות פייזר ומודרנה, זכו בפרס נובל. ויש הרבה ביקורת על הזכייה הזו…
החיסונים הופכים לקונצנזוס
החיסונים הפכו בעשרות השנים האחרונות לסוג של קונצנזוס חברתי. מי שבוחר לא להתחסן, סוג של טאבו מודרני, מתויג פעמים רבות לא רק כמתנגד למדע, אלא גם כאדם פרימיטיבי. יש טאבו גם על השיח עצמו נגד החיסונים, עד כדי צנזורה ברורה בערוצי מדיה. עפ"י האנתרופולוגית מארי דאגלס, טאבו נוצר בעקבות הסכמה קהילתית, ויש לו פונקציה חברתית. הדוגמה שלה היא חברות מודרניות שמצאו את ה"לכלוך" כפוגעני, והוא הפך לטאבו, ובעקבותיו חוקי היגיינה שונים נטמעו בחברות. דאגלס טוענת כי בעבר זו הייתה הדת שיצרה סדר בחברה, והציגה סט של ערכים ומצפון משותף. עם הזמן הדת התחלפה במדע, וכל מי שקורא תיגר על המדע נחשב לפרימיטיבי.
האם המדע הפך להיות הדת החדשה? לפי פול פייראבנד, שכותב על עריצות המדע, לחלוטין. המדע המודרני פוגע בעצמאות המחשבה כיוון שאסור להטיל בו ספק. טענותיו מופנות גם כלפי מוסדות המדינה שמתערבות בקידום המדע ובביסוס מעמדו כקונצנזוס.
איך נוצר הקונצנזוס הזה? בספר הסוקר את הצגת המדע בעיתונות ובמדיה כתוב במפורש שכשהמדע, ובעיקר נושאי בריאות, מוצגים במדיה, הם בדרך כלל מוצגים כקונצנזוס. יש נטיה להציג לציבור נושאים ברורים וודאיים, וכשמדענים אומרים שהם בעצמם לא יודעים את התשובה, העיתונאים לרוב בוחרים שלא לפרסם זאת. כך קרה גם בתקופת הקורונה כשבפני הציבור הוצגו (ומוצגים עד היום) מסרים כגון "החיסון יעיל ובטוח".
סטיב פולר מסתכל על קונצנזוס בצורה ביקורתית יותר. הוא טוען כי קונצנזוס אינו מצב טבעי במדע אלא כזה שמצריך ייצור ותחזוקה, שעבודתו מתבצעת מאחורי הקלעים בתהליך הביקורת המדעית. לטענתו קונצנזוס מדעי נדרש רק כאשר הרשויות המדעיות מרגישות שהן מאוימות. בנושאים כגון שינויי אקלים, אבולוציה ובכל הקשור לבריאות, ה"קונצנזוס מדעי" מופעל כי הם חורגים ממה שנחשב "המדע הרגיל" שבו מופעלת ביקורת מדעית. אם הקונצנזוס נשמר לאורך זמן ומרחב, זה לא יהיה בגלל שקיבל את ברכתה של "האמת", אלא כתוצאה של מגוון גורמים חיצוניים. האם גם בנושא החיסונים זה המצב?
ואז הגיעה הקורונה ולקחה את המחלוקת צעד אחד (או עשרה) קדימה
מחלוקות היו ותמיד יהיו בנושאי מדיניות, פוליטיקה או רפואה, אך נדמה שבתקופת הקורונה הן קיבלו בוסט. השיח סביב חיסוני הקורונה חילק את החברה למתחסנים מול לא מתחסנים, וכך הוצג גם במסמכים רשמיים של קובעי המדיניות (למשל בדשבורדים של משרד הבריאות).
חזרתי לאחת המחלוקות המדעיות הראשונות, כדי לראות שמחלוקות מדעיות מושפעות ממספר גורמים כגון המרחב שבו מתקיים העיסוק במדע, הפערים בין מומחים והציבור, הידע המופץ ועוד. פעם, באחת המחלוקות המפורסמות של עולם המדע, הכוללת את תומס הובס ורוברט בויל, ההתייחסות של בויל והובס ל"ציבור" ולמרחב בו מתקיים שיח סביב נושאים מדעיים היתה שונה. מבחינת בויל – המרחב, או המעבדה, תוכננו כדי להיות מרחב פרטי, ואילו הובס טוען כי המרחב אמור להיות "חופשי" וכל אחד יכול לעסוק בו.
המרחב בו מתקיים היום השיח הציבורי הוא הרשת בכלל, והמדיה החברתית בפרט, והציבור לוקח חלק פעיל בשיח. לעומת המדיה המסורתית, הרשת מתאפיינת באינטראקציה גדולה יותר של מקבלי המידע. לציבור יש דרך להגיב על המידע שהוא מקבל דרך הרשת. במחקר שבדק ממים בבריטניה שהופצו לאחר הנחיות הממשלה במהלך משבר הקורונה, נראה כי הם שימשו כאמצעי להומור וגם להעברת ביקורת על מדיניות הממשלה הבריטית בקורונה.
בזמן מגיפת הקורונה חלה עליה משמעותית בצריכת המדיה החברתית בארץ ובעולם, והיא הפכה למקור עיקרי של מידע על המגפה, המדיניות, החיסונים וכד'. בשנת 2020 אמריקאי בילה בממוצע 65 דקות ביום במדיה החברתית, לעומת 54 ו 56 דקות בשנים הקודמות למגפה. אנשים התייחסו למדיה החברתית כמקור מהימן למידע אודות המגיפה (מכאן). בזמנים בהם העמימות גבוהה, ויש חוסר ודאות ומומחים לא מספקים תשובות ברורות, לציבור יש נטייה לפתח תלות במדיה בכלל, ובמדיה החברתית בפרט, בתקווה שבה הם ימצאו את התשובות. הרשתות החברתיות מספקות לציבור אשליה שהחדשות מוצאות אותם (News finds me), מה שמביא לעוד עליה בשימוש בהן (מכאן).
חלוקה חברתית חדשה – מתחסנים מול לא מתחסנים
נדמה שמשבר הקורונה הוליד לא רק שיח חדש אלא אף חלוקה חברתית חדשה – מתחסנים מול מתנגדי חיסונים. המשבר הציף נושא מורכב ממילא, בתוספת סוגיות כגון: מהירות ההוצאה של חיסונים לשוק, כפייה של עובדי ציבור להתחסן, הגבלות בתנועה של אנשים, מתן הרשאה כמעט גורפת לחשיפת מידע רפואי וחוסר שקיפות (למשל החיסיון של 30 שנים על דיוני הקורונה בממשלה והשחרת חלקים מסוימים בהסכם של מדינת ישראל עם יצרנית החיסונים, פייזר).
השיח המוסדי והציבורי בנושא הוביל לקרע בין חברים, משפחות, עובדים ושותפים. אחת הדוגמאות היא ראש ממשלת ישראל, נפתלי בנט, שקרא למי שבוחר לא להתחסן "פצצה מתקתקת". החלוקה אף יצרה גבולות פיזיים והדרה של אזרחים ממרחבים ציבוריים ופרטיים.
רבים ממתנגדי החיסונים טענו כי המדיה המסורתית והחברתית בחרה בנרטיב כמעט חד צדדי בנוגע לחיסוני הקורונה, ואף צנזרה פוסטים המנוגדים לאותו נרטיב. לאחרונה הודה מארק צוקרברג, מייסד חברת Meta, במכתב לקונגרס האמריקאי, שבמהלך 2021 התבקש ע"י הממשל האמריקאי למחוק תכנים הקשורים לקורונה. אגב, למי שטען כי יש צנזורה ברשתות קראו בזמנו קוספירטור…
מוסדות בריאות הציבור, כגון משרד הבריאות, קראו לציבור לצאת ולהתחסן ואף השתמשו בטקטיקות שיווקיות על מנת לעודד זאת. בארץ, לדוגמה, הושקו קמפיינים לעידוד ילדים להתחסן בפסטיגל, נעשה שימוש במשפיענים ועוד.
המדיה החברתית הפכה לזירת התגוששות בין שתי האוכלוסיות, תוויות חד משמעיות והסתה ברורה. "מתנגדי חיסונים" מחד, ו"עדר של כבשים" מנגד. התמיכה המוסדית החד צדדית בהתחסנות עוררה שאלות רבות: האם בוצעו תחקירים עיתונאיים רציניים כדי לתמוך בנרטיב או להפריכו? האם תכנים שהטילו ספק ביעילות ובטיחות החיסונים צונזרו? מדוע מומחים מסוימים נחסמו או נמנעו מהבעת דעה?
מה ניתן היה לעשות על מנת לקיים שיח מכיל יותר במדיה החברתית? מחקר שבוצע על ציוצים בטוויטר מצא שניתן להשפיע על השיח הציבורי בנושא חיסונים באמצעות פרסום מחקרים משמעותיים, גם אם מדובר רק בסקירות ספרות סיסטמתיות או מטה אנליזה. לאחר פרסום מחקרים משמעותיים, עלו ציוצים בעד חיסונים (ב 16.6%) וירדו אנטי חיסונים (ב 25%).
מחקר שבדק את הסיבות להססנות או התנגדות לחיסונים דרך תגובות ל 3 דפים רשמיים ישראליים בקורונה (משרד הבריאות, מדעת, ומועצת החירום הציבורית למשבר הקורונה), מצא כי המתנגדים לחיסון תפסו את החיסון מסוכן יותר מהמחלה. מבחינתם לא להתחסן זו פעולה מקדמת בריאות. ההססנות התפתחה עם הזמן והעמיקה ככל שהמדיניות נעשתה נוקשה יותר: היא החלה עם חוסר אמון בממשלה והמשיכה עם תיאוריות קונספירציה ואקטיביזם נגד החיסונים.
מקורות מידע ומומחים אלטרנטיביים ניסו להציג בפני הציבור נרטיבים שונים. לדוגמה, ד"ר רננבוים, רופא ילדים מוערך מעל 50 שנים, כתב מכתב פתוח להורים ורופאי ילדים, עם מעל 1,000 מקורות, ובו הוא מפרט מדוע לדעתו הנרטיב הנפוץ לא אחראי. הוא טוען כי הנרטיב האלטרנטיבי נבנה ע"י מומחים רציניים שבמשך חודשים למדו את הנושא לעומק, ואין להתייחס אליהם כ"מתנגדי חיסונים". לדעתם, וגם לדעתו של הכותב, חיסוני הקורונה לא יעילים ולא בטוחים, והנזק בהם רב על התועלת. אך לציבור לא היה קל למצוא ברשת את מקורות המידע האלטרנטיביים הללו.
כבר אי אפשר להטיל ספק?
מדוע קשה לערער על נושאים מדעיים בכלל, ונושא החיסונים בפרט? לסיום, בחרתי לשלב כמה חוקרים שהעזו להביע ספק. רופרט שלדרייק כתב ספר מאיר עיניים אך שנוי במחלוקת על אשליית המדע. לטענתו, אם המדע כבר יודע את כל התשובות, כאשר הפרטים לבד צריכים להיפתר, אין מקום לספקנות, למרות שהיא מאז ומתמיד מילאה תפקיד חיוני במדע. אשליית האובייקטיביות המדעית מתבטאת גם בהפרדה של עובדות מערכים, שעליה התבסס המדע המוסדי מאז ומעולם, והמדענים לעיתים קרובות נתפסים כמשיגים רמה על-אנושית של אובייקטיביות. אמונה זו נתמכת על ידי אידיאל הידע המנותק, שאינו מושפע משאיפות, תקוות, פחדים ורגשות אחרים. הסמכות החזקה של המדע גורמת לכך שהתנגדות ודיון נחשבים למסוכנים.
האנתרופולוגית מארי דאגלס כותבת שעם הזמן הדת התחלפה במדע, וכל מי שקורא תיגר על המדע נחשב לפרימיטיבי. לטענת שלמה קניאל, שכתב את הספר חשיבה ביקורתית מדעית, המאמין ב"דת המדע" מניח כי לאחר שיעבור זמן וייאספו הרבה נתונים, תוכל האנושות לארגנם, להבינם, לבנות חוקים מתאימים, לחזות אירועים שנגזרים מהחוקים ולשלוט על היקום.
אך איך אפשר לבחון משהו שאנחנו משתמשים בו כל הזמן? לפי פייראבנד, התשובה ברורה: זה בלתי אפשרי. אנחנו זקוקים לסטנדרט חיצוני של ביקורת. גיוון הדעות הוא הכרחי לידע אובייקטיבי, ושיטה המעודדת גיוון היא גם השיטה היחידה התואמת את השקפת העולם ההומניטרית בעיניו. אחת הדוגמאות היא תחיית הרפואה המסורתית בסין הקומוניסטית דווקא במאה ה 20. ישנן דרכים רבות להשתיק אנשים חוץ מאשר לאסור עליהם לדבר – וכולן נמצאות בשימוש כיום. תהליך ייצור הידע והפצת הידע מעולם לא היה חופשי, "אובייקטיבי", כפי שהרציונליסטים מציגים אותו. חברה חופשית היא חברה שבה לכל המסורות ניתנות זכויות שוות, גישה שווה לחינוך ולעמדות כוח אחרות. האם החיסונים הפכו להיות קונצנזוס שאין לערער עליו? והאם הביקורת על בטיחותם ויעילותם מגיעה אך ורק מבחוץ ולא מבפנים?
לסיכום, נדמה שמשבר הקורונה לא רק הוליד חלוקה חדשה בין מחוסנים ללא מחוסנים, הוא גם העלה לכותרות מחלוקת רבת ימים בנושא בריאותי שנחשב לקונצנזוס. גם למדיה החברתית, מקור מידע חשוב בתקופת הקורונה, עשויה להיות השפעה על השיח. מסתבר כי אנשים שהסתמכו על מדיה חברתית כמקור מידע על המגפה בתחילת תקופת משבר הקורונה, נטו יותר להססנות בנוגע לחיסונים (כאן). מאז המשבר, חלה ירידה בנכונות של הורים לחסן את ילדיהם בחיסוני השגרה. האם זו השפעת המדיה החברתית שמספקת קרקע לשיח? האם זו השפעתו של חוסר השקיפות או הניסיון האישי של נפגעי החיסונים? האם האמון של הציבור במערכת הבריאות נפגע גם הוא? ימים יגידו.
המשך קריאה למטילים ספק
כמה ספרים מומלצים, אלטרנטיביים ומרתקים (המוסדיים יותר מופיעים בטקסט עצמו כלינקים):
