האם הייתי יכולה שלא לכתוב? שלא לשיר? שלא ליצור?
כנראה שלא. יש ימים בהם אני חושבת שהיצירה בחרה אותי ולא אני אותה. נדמה לי שהיא ניסתה להיכנס לחיי בכל מיני דרכים מתוחכמות. והיא כמובן הצליחה לבסוף להתנחל בכל חלקה טובה של חיי, ולהעשיר אותם עד כדי שאני לא יכולה לדמיין את חיי בלעדיה.
כשהייתי ילדה היא נתנה לי להבין שללא המוזיקה אין לי יכולת לעבד את כל הרגשות הגואים בי. ניסיתי ללמוד פסנתר, ולא התחברתי למורה. הצטרפתי למקהלת בית הספר ופרשתי לאחר שנה. אבל היא לא ויתרה והמשיכה לרגש אותי שוב ושוב. המשכתי להאמין בכוחה של המוזיקה, פשוט כי היא הביאה לחיי כל כך הרבה. כל מה שהרגשתי או חשבתי כבר נאמר בה, ולכן היא הכילה את כל העולם שלי.
תקליטים, קסטות, דיסקים, ולאחרונה אפילו אפל מיוזיק. אולי זה פחות משנה איפה היא נמצאת, העיקר שתוכל ללוות את חיי.
גם הכתיבה ליוותה אותי תמיד. יומנים אישיים, ברכות יום הולדת, שירים למגירה והמון מחשבות שהצטופפו להם בדפים על גבי דפים במחברות שמנות. יותר מהכל הכתיבה הייתה עבורי תמיד מקום של עיבוד רגשות. ממש כמו המוזיקה. שילוב שכזה.
כשאני חושבת אחורה (וזה יום ההולדת שלי היום. מן יום כזה שאני חושבת בו אחורה, וגם קדימה), זה היה ברור שהמוזיקה תמצא את דרכה אלי. כשהתחלתי ללמוד פיתוח קול, חשבתי שזה פשוט יהיה נחמד. לא חשבתי לרגע שאסחף לעולם של יצירה בלתי נדלית ולעוד אינספור דלתות של רגש, שממשיכות להיפתח עבורי כל עוד אני עוסקת במוזיקה.
לא חשבתי אף פעם שגם הכתיבה תהיה חייבת להתקיים בי. אבל מרגע שגיליתי את עולם הבלוגים, הבנתי שגם היא חלק כל כך אהוב עלי, שכנראה המתין בסבלנות עד שאמצא את הפלטפורמה הנכונה.
לפני שנים אמרה לי הרופאה הסינית שטיפלה בי, שיום ההולדת הוא יום של החלטות חשובות. יום שבו המחשבות וההחלטות לעתיד מדויקות יותר מתמיד. יום שבו הכל מסתנכרן לטובתינו הגבוהה.
אז התיישבתי היום בקפה האהוב עלי. החלטתי לפנות זמן ביום המיוחד שלי לשתי היצירות האהובות עלי – מוזיקה וכתיבה. להוקיר אותן. אולי אני רומנטיקנית (טוב נו, לא אולי. אני רומנטיקנית), אבל אני מאמינה שהזמן שאנחנו מפנים למה שאנחנו אוהבים, יש לו משמעות, במיוחד ביום כזה.
הבנתי שהיום זה כבר פחות משנה לי אם העיסוק שלי במוזיקה בא לידי ביטוי כלפי חוץ. אני מבינה שאני לא יכולה בלעדיה. אני מוקירה את איך שהיא מעשירה את עולמי, נותנת לו משמעות, ממלאה אותו ברגש, ומסבירה לי דברים שהראש מסרב להבין.
ביום כזה אני בוחרת להודות לה שבחרה בי, שנכנסה לחיי ולא עזבה אותי אף פעם. אם אפשרתי לה, למוזיקה, לשנות ולטלטל את עולם הרגש שלי, שוב ושוב, הרי שהיא הרוויחה את זה ביושר. ואם הכתיבה מאפשרת לי היום לשתף במחשבות האלה, הרי שהרווחתי פעמיים.
