מאז השבעה באוקטובר שמתי לב שיש אנשים שנמצאים במרחק רגשי ממה שקורה, לפחות על פני השטח. מה שרוחש בתוכנו יישאר לעד נעלם, ואולי טוב שכך.
לפני כשבוע צעדתי בים, דקות אחרי פיצוצים עזים שהסתבר שהיו הדי רקטות שנחתו במעמקים, ועל החוף זוג בבגדי ים ומוזיקה רועשת כאילו חגיגה זה הדבר הטבעי ביותר לעשות. כמה ימים לפני כן, שתי נשים ישבו מאחוריי וצחקו במשך שעה שלמה, כאילו הן צופות בסרט של וודי אלן (אה, זו רק אני?). במדיה החברתית שלל עצות לחוסן ולהרגעה, לצד שיווק אגרסיבי של מוצר זה או אחר.
אני תוהה – האם כדי לשרוד, להמשיך לנשום, לתפקד, אנחנו זקוקים למרחק רגשי? האם יש אנשים שבאמת מצליחים להמשיך לחיות כרגיל? או שאולי זו מסכה כדי לא להתמודד?
האם אנחנו לא מסוגלים להמשיך לחיות לצד כאב, פחד או עצב? האם אנחנו חייבים לבחור?
המורים הרוחניים שאחריהם עקבתי לאחרונה ממליצים לתת מקום למנעד הרחב של הרגשות, וזה מה שאני מתרגלת כבר כמה שנים. מי חשב שתגיע תקופה שתצליח לאתגר את המנעד הקיים עד כדי כך?
לפעמים גם אני מחפשת פיסות קטנות של יומיומיות, שגרה, שכחה. לפעמים זה אפילו מצליח לזמן מה. אני שוקעת ביצירה מוזיקלית ונסחפת, קוראת סיפור שלוקח אותי למקום וזמן אחר, או מעבירה הרצאה ונמצאת במצב של זרימה עם החומר והסטודנטים. כשאני מסיימת, אני מרגישה כמי שהתעוררה מחלום היישר לתוך מציאות מטלטלת שאינה מרפה.
בריחה היא אחת מאסטרטגיות ההתמודדות, ואולי היום כשיש לנו את כל ערוצי הסטרימינג, מדיה חברתית, סמים ואלכוהול – היא הקלה והנגישה מכולן. אולי בריחה מסוימת נדרשת כשהמציאות קשה מלהכיל? ויש כמובן את הטלפון שלנו, שמאפשר לנו בקלות לברוח לעולם מקביל.
אתמול ישבתי לי בבית קפה בעודי ממתינה לפגישה, ובשולחן לידי ישבה בחורה יפיפיה, לבושה היטב, עם קפה וקרואסון. במשך כחצי שעה היא צילמה את עצמה בלוויית אותו קפה שכבר התקרר וקרואסון שנשאר שלם ומפתה. אני חושבת רבות על הטלפון הסלולרי, שהפך להיות, כפי שטען טרם זמנו מרשל מקלוהן, שלוחה של האישיות שלנו. כמה קל ונוח לקחת אותו ליד, לשקוע בעוד איזה סרטון, מבלי להיות רגע לבד עם הרגשות שלנו. או לחילופין, מבלי להנות מקפה חם וקרואסון פריך.
אתמול פגשתי חברים ששרדו לאחר כמעט יומיים בממ"ד באחד מקיבוצי העוטף, והם נראו, על פניו, בסדר. אבל כשחיבקתי אמר לי אחד מהם בלחש, שהטראומה עמוקה בפנים. זו היתה הכרה קטנה אך משמעותית בפצע הפתוח.
כרגיל, יש לי יותר שאלות מתשובות. אמשיך לשהות כאן איתן. יחד עם הרגשות, החרדות, הלב שנשבר עם כל "הותר לפרסום". אמשיך לנוע בין חוסר התקווה לרגעי חלום. אמשיך להתרגש מהרגש וגם לכאוב יחד איתו. ואולי אלמד גם, ביום מן הימים, לקחת מרחק רגשי.
ואולי רגשות הם כמו זיקוקים – מפתיעים, מרעישים ומרעידים, מרהיבים, אבל אז נעלמים. ואי אפשר להנות מהם אם עוצמים עיניים…
