(לא, זה ממש לא הנושא עליו אתם חושבים, אם כי גם עליו יש לי הרבה מה לומר).
מפעם לפעם אני עושה על עצמי ניסויים.
הם לא עומדים בסטנדרטים. אני לא משתמשת בקבוצת ביקורת, בקבוצה שמקבלת פלסיבו, במדגם מייצג או בניתוחים סטטיסטיים מתאימים כדי לבדוק את התוצאות. יש לי אמנם השערות לגבי הניסויים, אבל אני לא מנטרלת גורמים מבלבלים ולא בודקת מהימנות ותקיפות. יש סיכוי שמישהו ירצה לחזור על הניסוי, אבל אני בספק אם זה יצליח. אני בטח סובלת מהטיית הנסיין.
האמת היא שהניסויים גם לא באמת קליניים, אבל הם כן דורשים הסכמה מדעת (של עצמי).
אבל מה יש בהם?
מדי פעם אני מחליטה לנסות לשנות משהו בחיים שלי כדי לבדוק את האימפקט של אותו שינוי. ברוב הפעמים יש גם מטרה לניסוי.
פעם ניסיתי לקנות מעסקים מקומיים בלבד במשך חודש (זה היה קשה ומרגש) כדי לבדוק האם זה באמת אפשרי להשתמש רק במה שמקומי.
בפעם אחרת, לאחר שקיבלתי הרבה "לא", לקחתי על עצמי שנה שלמה של להגיד "כן" (זה היה נפלא והכניס לי המון כן בחיים).
פעם החלטתי לעשות משהו חדש בכל שבוע כדי להכניס דברים חדשים לחיי. באיזשהו שלב נשברתי. אולי כדאי לשוב לניסוי היצירתי הזה?
לפני כשנה החלטתי במשך חודש לפנות שעה בכל יום, במטרה להכניס דברים חדשים ליומיום שלי (אז פיניתי להם מקום בלו"ז).
ויש כמובן אתגרי קונדליני, מדיטציות תקופתיות, נושאים אותם אני לוקחת על עצמי לבחון מדי שנה, ועוד.
הפכתי לנסיינית על (כל עוד לא מדובר בחברות התרופות, לעצמי אני מתמסרת).
גם כשאני עובדת על ביצוע יצירה מוזיקלית, אני עושה נסיונות. אני מנסה צלילים, רוחב, עליות, טכניקות. אני בודקת פאוזות ולופטים כדי להדגיש מסרים. אני בונה דמות ואז נוטשת אותה לטובת אחרת. אני בוחרת פרשנות ואז מחדדת אותה או מחליפה אותה בעדכנית יותר. הרבה מהעבודה על היצירה כוללת ניסוי וטעיה, עד שהיא מקבלת צורה. עד שהיא מופנמת ונעשית שלי.
זו אחת הסיבות שאני מקפידה לא להקשיב ליצירה לפני שהיא מופנמת. אני רוצה להימנע ככל האפשר מחיקוי, ולהגיע לפרשנות ודיוק שהם רק שלי. הביצוע לא בהכרח מוצלח יותר או פחות, אבל הוא בהחלט שלי.
עם הזמן הבנתי שאני מעבדת ניסויים פרטית. מעבדה קטנה, שולית, כזו שלעולם לא תככב במאמרים בכתבי עת. אבל עבורי המעבדה הזו היא בטוח מעניינת. ואיזה ניסוי אתם עושים על עצמכם?
