(מדמיינים את חנה מירון אומרת את זה? גם אני…)
לומדת , מתאמצת, מתאמנת, מודטת, נכשלת, מתעצבנת, נושמת, נרגעת, נוזפת בעצמי, מקשיבה ללב. ושוב קוראת וחושבת, ומבינה, ואז לא מבינה, ושוב מודטת ונושמת. ולא ישנה, כמה שאני לא ישנה בתהליך הזה.
לקחתי על עצמי משימה לא פשוטה – של פתיחת הלב. משימה שתארך כנראה חיים שלמים. הבשורות המשמחות הן שיש כאלה שאומרים שאם בחרת לך מטרה של התפתחות תמידית, יש תמיד עבור מה לחיות.
אז אני מזכירה לעצמי לפחות כמה פעמים ביום שהלב פתוח לכל רגש שעולה, לכל מה שקורה, לכל אדם שאני פוגשת. הבוקר זה היה אפילו העורב שהתיישב על הכסא לידי בים, והלב שלי נפתח אליו, בד בבד עם קריאותיו הרמות. נו טוב, קצת פיתוח קול לא היה מזיק לו.
הלב שלי כל כך התרגל להיות גמיש – להתכווץ ולהיפתח עם כל דבר-מה פשוט שקורה, שפתאום האפשרות הזו של לשמור עליו בפתיחה מתמדת הוא ממש בגדר חידוש. והרגלים, אתם יודעים, מתים לאט.
אבל עם כל המאמץ הזה, והניסיונות והכישלונות, פתאום זה קרה. ערב אחד, עם כישופה של המוזיקה. כמה לא מפתיע.
חברה יקרה ואהובה נתנה לי מתנת יומולדת מושלמת ולקחה אותי לקונצרט של הפילהרמונית יחד עם דניל טריפונוב. ישבתי שם, הקשבתי, נתתי לבטהובן לפעול את פעולתו המאגית על הבטן שלי, ופתאום זה החל לקרות. הרגשתי את הלב שלי מתרחב עוד קצת ועוד קצת.
נתתי למחשבות לנדוד עם המוזיקה, הפכתי בכמה עניינים שטורדים את מנוחתי, והם פשוט חלפו להם עם הצלילים. העליתי בדמיוני סיטואציות שלא נתנו לי מנוח, ונדמה שהתפנה עבורן מקום מיוחד בלב. כנראה זו המוזיקה, כי פתאום העניינים נראו לי פתירים, מציאותיים. פתאום מצאתי להם מקום.
לא אהבתי אותם יותר, אבל נראה לי שקיבלתי אותם. זה כוחו של הלב הפתוח ועד שלא הרגשתי את זה בגוף, לא באמת האמנתי שאני יכולה להישאר רגועה לנוכח דברים שהפכו לי רק שעה קודם את הבטן.
הלב הפתוח מלפני יומיים נשאר באותו מצב עד עכשיו. אולי זה יום ההולדת שמאפשר לי להיות בקבלה של אהבה, עטופה בכל אותם האנשים שאוהבים אותי, אולי כוחה האמיתי של המוזיקה, ואולי באמת לאחר כל הדם, היזע והדמעות, משהו מתחיל להשתנות.
אני יודעת שיהיו עוד רגעים. אני יודעת שהוא עוד יחזור להרגל של להתכווץ. אבל אני מקווה שהוא גם זוכר איך זה מרגיש כשהוא פתוח באמת.
