כבר כמה זמן שאני מרגישה את הצורך להתבודד, או נכון יותר – להיות לבד.
לאחרונה שמתי לב שהרבה אנשים מפחדים או נמנעים מלהיות לבד. יכול להיות שהם מבלבלים קצת בין להיות לבד לבין להיות בודד? נדמה לי שיש כאן תרבות שמקדשת את הביחד, את האחדות, את המשפחה הגדולה, את הגיבוש החברתי. לצערי, בחודשים האחרונים אני מבינה כמה זה מלאכותי: במיוחד עכשיו, כשכולנו נמצאים בחוסר ודאות והפחד חוגג, אנחנו רואים כמה האחדות מתפוררת ברגע שמישהו חושב קצת אחרת.
כדי להתחיל לדון בכלל בלבד, כדאי קודם להבין מהי בדידות. תחושת בדידות היא תחושה סובייקטיבית, שקשורה לפער בין הרצוי למצוי. כשאדם רוצה לקיים יותר קשרים חברתיים אבל במציאות אין לו אותם, אז נכנסת תחושה של בדידות. מכיוון שמדובר בתחושה סובייקטיבית יהיו אנשים עם חבר אחד שלא ירגישו בודדים (כי זה מה שהם רוצים), ואילו אנשים עם המון קשרים חברתיים שירגישו בודדים (כי הם רוצים יותר).
להיות לבד זה משהו אחר לגמרי. אדם יכול להיות לבד ולא להרגיש בודד לרגע, כי הלבד ממלא אותו. אני יודעת כי אני כזו. עם השנים אני יותר ויותר זקוקה לזמן שלי לבד, ומבינה שהוא מאפשר לי גם שקט וגם התפתחות. למה אני מצליחה להתפתח כשאני לבד, בשקט?
רק כשאני קשובה לרגשות ולתחושות שלי אני יכולה לתת להם מקום ולכן גם לאפשר להם להשתנות.
אני יכולה בשקט להקשיב למחשבות שלי ולהבין אותן. ריכוז אמיתי מתאפשר לי כשאני לבד.
רק כשאני לא מקשיבה לקולות מבחוץ (אמיתיים או מדומיינים), אני יכולה לכמה רגעים להתחבר לאלה שהם באמת שלי.
ועל הדבר האחרון הזה אני רוצה רגע להתעכב.
הקולות מבחוץ הם חשובים. הם יכולים לתת לנו פרספקטיבה שונה, להאיר מקומות חשוכים, להציע פרשנות או אפילו לספק מידע וידע שלא היה לנו. אבל כדי לקבל החלטה מדויקת לנו, חשוב שנדע האם הקול בתוכנו הוא שלנו או של אחרים, ואת הדיוק הזה נוכל לעשות רק כשאנחנו רגע לבד, בשקט. לפעמים, ברגע שעולה מחשבה או קול, די בזה שנשאל האם הם שלנו או של אחרים, והתשובה מיד תגיע.
אנחנו יצורים מאוד סתגלניים, ולכן כל עוד אנחנו חיים בחברה, אנחנו מבצעים כל הזמן התאמות אליה. אין בכך בהכרח משהו רע, אלא יותר הישרדותי. אבל לפעמים מרוב שאנחנו עושים התאמות, אנחנו שוכחים ומאבדים את היכולת להקשיב לעצמנו.
שהייה לבד היא אימון טוב לחיים. לפעמים, ברגעי האמת, אנחנו צריכים לקבל החלטות מהירות ומדויקות לנו. עם השנים, אם היינו כל הזמן מוקפים אנשים, הקשבנו לקולות שלהם והתחשבנו בהם בהחלטות שלנו, איבדנו קצת את היכולת להקשיב פנימה ולקבל החלטה שהיא מדויקת לנו.
וזה מביא אותי לאחד הדברים האהובים עלי בעבודה על ביצוע יצירה. כשאני עובדת על שיר, רומנסה או יצירה, אחרי השלב הטכני של הלימוד שלה, מגיע השלב של מציאת הפרשנות האישית שלי. זה שלב מעניין שבו אני נוברת במילים, מתמסרת לתחושות ולרגשות ומוצאת את הסיפור שלי, את הדמות שהחלטתי לאמץ, את הקונפליקטים שלה, את המניעים. כדי להגיע לפרשנות אישית, עד לרגע שהיצירה מוכנה לעלייה על במה, אני נמנעת מלהקשיב לביצועים אחרים שלה.
כשאנחנו מקשיבים לביצועים אחרים, בין אם נרצה או לא, אנחנו מושפעים מהם. לכן, רק כשהיצירה כבר קיבלה מקום ברור אצלי, והדמות חקוקה היטב, אני יכולה להרשות לעצמי להקשיב בצורה נקיה לפרשנויות אחרות, מבלי לחשוש שדבר מהן ידבק בזו שלי.
לאחרונה, אני מוצאת את עצמי יותר ויותר זקוקה לזמן הלבד שלי. אולי כי הקולות בחוץ הפכו קשים יותר? אולי כי אני נדרשת להערכה מחודשת של המקום שלי מול החברה ומול מה שקורה? אלו לילות ארוכים, אבל יש בי תקווה שהלבד יחזק את מי שאני מול הקולות שבחוץ…
