בשבוע שעבר שוב נחתה עלי ההבנה שאני שמה משקל רב מדי לדברים רבים (מדי).
אני זוכרת את הפעם הראשונה שחשבתי על זה. זה היה לפני יותר מ 10 שנים, כשלמדתי פיזיקה משפחתית. והנה, אני עדיין מדי פעם צריכה להזכיר לעצמי להקליל. אני רוצה להאמין שאצליח להוריד קצת משקל עוד לפני שאהפוך ל 21 גרם.
ואני לא מדברת על משקל פיזי, כן? שיחה שלא עלתה יפה או השאירה בי חותם? אני מנתחת אותה לילה שלם, על חשבון שעות השינה היקרות שלי. מחשבות על דרכי המקצועית? הנה שוב אני לא רגועה, הופכת לכאן או לכאן. הבטן מתהפכת לי בעקבות דבר מה שמישהו אמר או עשה? במקום לתת לה להתהפך (ולרגש לנוע ולחלוף), אני בקושי מצליחה לנשום.
האירועים, ברובם, שוליים. אבל מעולם לא הצטיינתי בפרופורציות, מסתבר.
במסגרת מיליון המשימות שאני לוקחת על עצמי (קלי קלות, אין ספק. הנה אולי תמרור האזהרה הראשון שלי?), החלטתי לנסות ולהוריד משקל מדברים שאין שום סיבה שיכבידו עלי. סיבה אין. משקל יש.
אז החלטתי להתחיל. אבל איך? הנה אני מזכירה לעצמי (ואולי גם אתם תקחו מזה משהו על הדרך) מה יכול לסייע לי בדרך.
מה עוזר לי להקליל?
- מוזיקה. פרינס רק לוחש לי "בייבי אני כוכב", וכולי קלילות עד השמיים. עובד גם בריפיט.
- לכתוב. הרעיון – את כל הכובד להעביר לדף. הוא סופג הכל. וכשאני אומרת הכל, אני מתכוונת הכל. דפי הבוקר שלי הם אחד הכלים הכי אפקטיביים להורדת משקל עודף מהראש ומהלב, לעבד ולסיים עם 5 קילוגרמים פחות של מחשבות. והמחשבות שלי, דעו לכם – שוקלות המון!
- הים. בהייה בגלים ובכחול הענק הזה תמיד עושה משהו לקצב הלב שלי. זה לא רק הסנכרון עם הפעימות קדימה ואחורה, כנראה גם ההבנה שאני חלק ממשהו גדול יותר. אם הים גדול מההשתנות שלו – אולי גם אנחנו, מערכות היחסים שלנו, הקריירה, הרגשות?
- לשיר. כמישהי בעלת קול סופרן לירי, המשקל הרב שאני מדי פעם מנסה לשוות לצליל, ברוב המקרים לא מתאים לקול שלי, ולכן גם לא עובד. דווקא כשאני מניחה בסיס ותמיכה, אבל נותנת לצליל להיות קליל, או אז קורים דברים מופלאים. אז מפעם לפעם אני מזכירה לעצמי להקליל, כי כנראה זה בטבע שלי. וזה מוביל אותי לסעיף הבא:
- בסיס, ידע, עבודה והכנה. כל הדברים שאני מניחה כבסיס למה שאני עושה – אם זה פיזית או אינטלקטואלית, נותנים לי בטחון. על בסיסם אני יכולה להיות קלילה. אם הכנתי את ההרצאה, סיכמתי את החומר, בדקתי שוב ושוב את הסטטיסטיקות ואת זרימת המתודולוגיה, אני יכול להרשות לעצמי לאלתר, לקחת את הזמן פה ושם, לא ללמוד מילה במילה. יש לי על מה להישען. בדיוק כמו במוזיקה. כמה חוכמה יש במוזיקה. הנה שוב אני חוזרת לסעיף 1.
ויש בטח עוד דברים שיכולים להשפיע נקודתית – כמו בחירת הבגדים, כמו הבחירה את מי לפגוש, כמו המנעות מאנרגיה מכבידה, כמו בחירת צבע, כמו האוכל שאנחנו מכניסים לגוף. האמת? יש המון אפשרויות לקלילות. אולי אני פשוט צריכה לפקוח יותר את העיניים לקראתן?
אני חושבת שגם בעניין הקלילות, ההשהיה והלב הפתוח יכולים לבוא לעזרתי. במקום לתת משקל מאוד גדול לכל רגש, מחשבה או תחושה, דווקא לנשום רגע, לתת לו מקום, אבל גם לאפשר לו לחלוף. לב פתוח לא יכול להיות כבד. אולי גם אני מתישהו אקליל?
