עכשיו כשדיוויד בואי נפרד מאיתנו והלך לו למקום (אולי) טוב יותר, חשבתי על ילדותי, שלוותה, בין השאר, בשיריו. אבל היה זה דווקא פרינס ששינה לעד את היחס שלי למוזיקה ולימד אותי דבר או שניים. כל מי שמכיר אותי מהילדות מבין שהפוסט הזה היה מתבקש, ויפה שעה אחת קודם.
החלטתי לא לחכות ליום שאחרי, אלא להודות לו עכשיו. זה לא באמת משנה אם הוא אי פעם יקרא את זה. ובנימה אופטימית זו…
מה למדתי מפרינס ואיך אני לוקחת את זה לחיים שלי:
- מילים שילדות בנות 14 לא יודעות, וכנראה לא צריכות לדעת. נדמה לי שאין טעם לפרט בסעיף הזה, נכון?
- אנגלית. מרוב הרצון שלי להבין כל משפט, כל מילה, כל רעיון וכל מהות של שיר, הלכתי לבדוק במילון. למרבית הפלא, חלק מהמילים לא הופיעו במילון (ראו סעיף 1), ונאלצתי למצוא תחבולות שונות ומשונות כדי להבין. אל תשכחו שאלו היו שנות השמונים – אין אינטרנט, רק מילונים, ספריות ציבוריות, ומורות לאנגלית. היו בטוחים שהסקרנות שלי באה על סיפוקה, כי אין כמו מוזיקה טובה כדי לאתגר אותנו. מרגישה את זה טוב טוב על עצמי עכשיו כשהאתגר שלי הוא רומנסיות רוסיות ברוסית. למזלי, יש מילים שהופיעו אצל פרינס ואין סיכוי שישוחזרו במוזיקה כזו.
- שאין גבול ליצירתיות. פרינס הוא אחת ההוכחות הנצחיות לכך. כל יום, כל אדם שאני פוגשת, כל רגע וכל רעיון שמבזיק בי, יכול להיות השראה ליצירה הבאה, לפוסט, לשיר או לביצוע.
- חדשנות ללא גבולות. לחדש לחדש ולחדש. זה נכון אצלו בלבוש, בנושאים, בכלים, בהרמוניות, ביחס לקהל שלו ולמדיה. אין נושא שבו הוא לא מחדש. זה כולל אפילו את השם שלו. וכמה אני אוהבת לחדש לעצמי.
- ואז לחזור לבסיס. מדי כמה שנים פרינס (או איך שקוראים לו באותה שנה) מוציא אלבום שמזכיר לי למה התאהבתי בו לראשונה. כך גם אני חוזרת שוב ושוב למוזיקה שליוותה את ילדותי ונזכרת מה היא יכולה לעשות בי.
- שאפשר גם וגם וגם וגם. לדבר על סקס ואלוהים באותו משפט, לרקוד ולשיר ולתופף ולנגן, להיות הכי פורץ דרך אבל נאמן לבסיס, להטיף לאהבת האל ולהיות הכי מתירני שיש. לאהוב את הבמה, לא לאהוב את התקשורת. להיות אמן. תודה פרינס שיש לי את האפשרות להיות זמרת, מהנדסת, בלוגרית, סטודנטית ועוד היד נטויה. תודה שאני יכולה בבוקר לשיר רומנסות ובערב לרקוד האוס. תודה על לק אדום בציפורניים שמחזיקות את "דון קישוט" הקלאסי. תודה על האפשרויות האינסופיות שיש לנו, והיכולת לקחת אותן.
- מה זו במה. זה לא עוד ראיון בעיתון, או באז מתוקשר, אלא זה מקום שבו אתה צריך להיות הכי מקצועי, לתת את כולך, לאהוב את הקהל, ללכת עד הסוף עם האמת האמנותית שלך, ולתת דרור לרגש.
- שאנחנו לא באמת זקוקים להגדרות. תמיד הרגשתי שהגדרות סוגרות אותי, ורציתי להיות פתוחה. ותמיד החלטתי (לא תמיד במודע) למרוד בהגדרות. כשקראו לי מהנדסת מיהרתי לשיר. כשהגדירו אותי כטבעונית הצהרתי שאני אוכלת ביצת חופש אחת לחודש. שלא נדבר על מה קורה לי כשמגדירים אותי בתור חלק מקבוצה. בקיצור, פרינס תמיד נתן לי את הלגיטימציה המלאה להתנגד להגדרות. אני מי שאני ואני לא זקוקה להגדרות. והוא? נראה מי יצליח להגדיר אותו.
אהבת נעורים שכזו, שמוכיחה את עצמה שוב ושוב. פרינס מחזיר אותי תמיד הביתה…
(מי שמכיר את העשייה של פרינס יודע שהוא לא מחובבי המדיה החדשה, ולכן לכו תמצאו פנינה אחת או אחרת שלו ביוטיוב…)
