לאחרונה קיבלתי שיעורים (היקום כנראה דואג להגיש לי אותם במנות מרוכזות, כדי שלא יהיה ספק שאבין. אני אוהבת את זה כך!) בנושא ההקשבה.
זה התחיל בכמה אנשים, שממש באותו השבוע שאלו אותי על יכולת ההקשבה שלי, ואפילו ביקשו לדעת איך אני עושה זאת (בחיי שעד אז לא חשבתי שיש לי יכולת הקשבה יוצאת מן הרגיל). זה המשיך בכתבה ששלחו לי על הקשבה, והסתיים בסשן מעניין במיוחד של בעלי עסקים שבו שמתי לב שכולם מקשיבים כמעט רק לעצמם.
כל אלו שלחו אותי למחשבות על הקשבה. שאלתי את החברות הקרובות, קראתי עוד דבר או שניים, ובמיוחד שקעתי בהקשבה עצמית שנועדה להבהיר לי קצת יותר מהי הקשבה אמיתית, וכמובן איפה כדאי לי להשתפר.
חברה אמרה לי שההקשבה שלי נובעת מהתשוקה הגדולה שלי ללמוד. היא טענה שבכל הקשבה שלי מסתתר רצון עמוק ללמוד עוד משהו ממי שמולי, בכל נושא. אהבתי את ההסבר הזה.
נזכרתי בספרו של אריך פרום על הקשבה. ניסיתי לשחזר את סדנת הו'אופונופונו עם מייבל כץ ותרגיל ההקשבה שביצענו שם (לטובת מי שלא מכיר את שיטת הריפוי ההזויה אך המדליקה הזו שמקורה בהוואי, מומלץ!) – בו במשך כל פרק הזמן בו הקשבנו לאחר, אמרנו בלב "תודה, תודה, תודה…". חשבתי שוב על הקשבה פנימית וחיצונית, ומהו בעצם ההבדל.
ואז עלתה בי מחשבה חדשה – האם תתכן הקשבה למישהו אחר ללא היכולת להקשיב פנימה?
מה זו הקשבה פנימה? זו היכולת להיות מודעים למחשבות, לרגשות, לתחושות שעולות בנו, ולא לטאטא אותם מתחת לשטיח. זה לא תמיד נעים, אבל בעיני זה כמעט הכרחי כדי להבין את עצמנו קצת יותר, כדי להתפתח וכדי לנסות לא לחזור על אותן הטעויות שוב ושוב. נכון, לפעמים ההקשבה הזו עולה לי בלילות ללא שינה, אבל היום אני חושבת שלא הייתי יכולה להתקיים בלעדיה.
ההקשבה הפנימית, בין אם היא נעשית תוך מדיטציה, התמקדות, שאר שיטות מעלות תדר, או סתם מתוך שקט מודע וקשב ללב ולגוף, מאפשרת לנו לדייק מה נכון לנו ומה לא, עם מי אנחנו רוצים לשתף פעולה, מה מצליח להקפיץ אותנו ואיזה אדם גורם ללב שלנו להתרחב בכל פעם שנפגוש בו. ההקשבה הזו היא הכרחית כדי להתחבר לעצמנו.
אם למדנו להקשיב לעצמנו, אולי העלינו את רף ההקשבה גם לאחרים? אולי ההקשבה שלנו לאחר יכולה להשתמש בכלים דומים? אם למדנו למשל לזהות תחושות מבלי לשפוט אותן, אולי נצליח להקשיב לחברה מבלי לשפוט אותה? אם למדנו להיות בשקט עם עצמינו, מבלי להכנע להסחות הדעת מבחוץ, נדע גם להקשיב באמת מבלי להיות בשיחה פנימית עם עצמינו בזמן שמי שמולנו מדבר?
אחד הסודות של הקשבה הוא כנראה היכולת לשים את עצמינו מחוץ לסיטואציה. הרי לכולנו יש את הדחף להתעסק רק בעצמינו. מישהו מספר סיפור על ריב בבית, ומיד אנחנו משליכים על מה שקורה בבית שלנו. מישהי משתפת במה שקרה לה מול הבוס שלה, ואנחנו מיד נזכרים בצעקות שחטפנו פעם. ברוב המקרים אנחנו גם מיד מגיבים לסיפור עם סיפור משלנו, לא מתוך כוונה רעה, אלא מתוך רצון לייצר סוג של "הזדהות" או לומר למי שמולנו, במילים אחרות, "אתה לא לבד".
הקשבה אמיתית היא לשים את עצמינו לרגע מחוץ לפוקוס. זה קשה, אבל זה עושה נפלאות, גם לנו וגם למי שמולנו. רק אז אנחנו בקשב מלא (נסו את תרגיל ההו'אופונופונו ותראו), רק אז אנחנו יכולים ללמוד באמת (סוג של להגיע ללמידה "נקיים" ולא עם תחושה של "אני כבר יודע"), ולהתחבר גם לניואנסים הקטנים שבין המילים הנאמרות. ולא דיברנו בכלל על הקשבה לא מילולית – הקשבה לגוף של מי שמולנו, הקשבה לאנרגיה, לתדר, לשתיקות. לכל מה שנאמר בין לבין המילים. אם נמלא את הרווחים האלה במחשבות שלנו, לא יישאר להם מקום.
ואולי כל ההיגיון הזה בטל לעומת האמת האחת, הקשורה, איך לא, למוזיקה.
העיסוק במוזיקה כנראה מלמד אותנו, לאט וביסודיות, מהי הקשבה אמיתית. הוא דורש מאיתנו יכולת הקשבה לכל כך הרבה דברים בו זמנית – הצלילים והגוון של הקול, המילים, הלחן, הפראזות והפאוזות ביניהן. וכמובן – הפרשנות שלנו לכל מה שקורה שם ומתרחש אצלנו פנימה. מי שגם מבצע מוזיקה נדרש להקשיב גם לעצמו וגם לביטוי שהוא נותן למוזיקה.
במוזיקה יש כל כך הרבה ניואנסים קטנטנים, שהיא מחייבת אותנו לפתח עוד ועוד את יכולת ההקשבה.
נדמה לי שמי שעוסק במוזיקה, ואפילו רק בהקשבה מתמסרת לה, לא יכול שלא ללמד את עצמו את יכולת ההקשבה.
חישבו מתי בפעם האחרונה הקשבתם באמת? לעצמיכם? למוזיקה? למי שזה עתה פתח את לבו בפניכם? איך עשיתם זאת? ומה המשותף לסוגי ההקשבה האלה? ספרו לי.
