בשנה האחרונה, ואולי אפילו קצת מעבר לה, חקרתי, למדתי, תהיתי, התייאשתי, החכמתי, שאלתי שוב, הבנתי שאני לא מבינה כלום. והנה פתאום, בין שמיים וארץ, בזמן שעליתי לגובה של 12,000 מטרים, הבנתי איך הכל מתחבר.
לפני כמה שנים טובות, מישהי שעדיין לא ידעתי שתהפוך למטפלת משמעותית בחיי, אמרה לי – יום יבוא ותראי איך הכל מתחבר. נראה לי שהיום הזה מתקרב.
ההשהיה, המרווח, הפערים בין הראש ללב, ההתמסרות, הזרימה והלב הפתוח שאני כל כך רוצה לתרגל – פתאום אני מבינה שכולם מתחברים.
אפשר להגדיר את הכל כהתמסרות. אני אנסה להסביר. תהיו איתי.
זה התחיל לפני כמה שנים, כשהתחלתי את דרכי העצמאית – קיבלתי המון לא. זה היה מתסכל כל כך, וזה שלח אותי לתהות למה יש כל כך הרבה לא בחיי. אז החלטתי להכניס כן לחיי. פשוט אמרתי כן לכל דבר: לאנשים שרוצים לפגוש אותי, לרעיונות חדשים שלי או של אחרים, להזדמנויות שנקרות בדרכי, להצעות. כן אפילו לכאלה שנראו לי תמוהות, הזויות. ומה אתם חושבים? הכן התחיל להגיע.
הבנתי אז שיש כוח גדול בפתיחות אל העולם. כשהלב פתוח (וגם הראש, כמובן), דברים נפלאים יכולים להכנס אליו. מאז אני מתרגלת. מציעים לי להרצות בנושא שמעולם לא שמעתי עליו? זו הזדמנות מעולה ללמוד נושא חדש. מישהו חושב שכדאי לי להכיר אדם מעניין? אני שולחת מיד הודעה. מישהי חושבת שכדאי לנו לשתף פעולה? אני כורה אזניים. וכך זה מתנהל לו כבר כמה שנים.
ואז קראתי את ספרו של מייקל זינגר, בו הוא מספר איך ההתמסרות לכל מה שקרה בחייו הביאה לו לא רק דברים נפלאים, אלא גם הרבה חוכמה, כסף ועשייה שאדם רגיל לא היה מספיק בעשרה גלגולים. קראתי את הספר והרגשתי שזו הדרך הנכונה. מי שמכיר אותי כבר יודע שספרי התפתחות אישית הם מהאהובים עלי, וגמעתי לא מעט מהם בשקיקה. אבל הספר שלו נגע במשהו אחר, נכון ומדויק יותר עבורי.
זה המשיך בללמוד את ההשהיה שאני כל כך מנסה לתרגל. בינתיים המשכתי לבחון ולתרגל הקשבה ללב, שיטות אינספור, עליות לרקיע השביעי, מנטרות חיוביות והרבה קונדליני יוגה. ולאט לאט דברים קורים, בקצב שלהם, כמעט מבלי שהרגשתי – משהו התחיל לזוז.
ואז הגיע שוב לחיי מייקל זינגר, כנראה בדיוק כשהייתי זקוקה לו, עם כמה שעות טובות של הרצאות בקורס און ליין שהבהיר לי שיש לי עוד כברת דרך כדי להגיע לתחילתה של הבנה. אבל גם שיש לי לאן לשאוף. ושזו באמת הדרך שלי, ההתמסרות הזו. כל רגע של הקשבה למילותיו הפיל לי עוד אסימון. הקשבתי לו בשעות הים היקרות שלי, לפעמים 3 או 4 פעמים, רק כדי להבין שלקחתי על עצמי משימת חיים.
ברגע אחד קטן שמעתי אותו מתוודה על הדרך שלו ומסתבר שהיא כוללת לא מעט דברים שהחלטתי אינטואיטיבית לתרגל, כמו קונדליני. תהיתי איך הכל מתחבר לי פתאום? לתת לרגש עוד יותר מקום, להתמודד עם צלקות העבר, לתרגל השהיה ולהאמין שלאט לאט תגיע גם ההתמסרות. זו של הלב הפתוח באמת, בה כל דבר נחווה כפלא – כל רגע, כל יום, כל דקה במחיצת אדם אהוב.
וכאילו כדי להראות לי שאני בדרך הנכונה, ביום אחד בהיר, בזמן המקלחת הרגשתי פרץ של אהבה. לאנשים, לדרך שלי, לעשייה. הילדים שלי נראו לי באותו יום מוקפים אור מלא אהבה, הלב שלי כאילו פרץ והגיע אליהם. אנשים אהובים נאהבו עוד יותר. נהגים נדחפים זכו בחיוכים. האם זה מה שקורה כשהלב נפתח? האם זה יכול להמשך?
פתאום אני מבינה איך הכל מתחבר. ההשהיה שאני מתרגלת בקונדליני עוזרת לי להאמין שאני יכולה גם להשהות התנהגות. גם את ההתמדה בתהליך אני משליכה מהיוגה אל תרגול הלב הפתוח. ההתמסרות לכתיבת דפי הבוקר יכולה לבוא לידי ביטוי בעוד מקומות. ההקשבה פנימה משתלבת לי בול עם הקבלה שאני מנסה לתרגל כבר שנים. פתאום לרגע אחד השמש זרחה קצת יותר חזק, והראתה לי לאן אפשר להגיע עם ההתמסרות. אם הייתי זקוקה לאותה קרן אור מיוחדת, היא הגיעה בדיוק ברגע הנכון כדי לחזק את הדרך שלי.
זו ברכת תחילת השנה שלי – להמשיך בדרך הזו. פרינס כנראה הבין את זה כבר מזמן…
