46 שנים לקחו לי כדי לבנות את הזהות שלי. האם זה הזמן להתחיל לוותר עליה?
נדמה לי שכן.
מצד אחד, מאז ומתמיד ברחתי מהגדרות. הרגשתי תמיד שהן סוגרות אותי. כשלמדתי בטכניון דאגתי להשלים את כל העולם הריאלי בשיעורי פיתוח קול (ומאז לא הפסקתי לרגע), כשעבדתי בסטארט אפ נסעתי בסוף יום העבודה לשיעורי משחק. ועד היום אני מתקשה לומר אם אני מרצה, בלוגרית, מהנדסת, זמרת או יועצת. אני גם אמא, בת, אחות, בת זוג, חברה, מנהלת קהילה. אני כל אלה כנראה. אבל האם הם מגדירים אותי?
ומצד שני, אני מבינה שההגדרות נותנות לנו בטחון. נוח לנו לפעמים להסתתר מאחורי זהות שבחרנו לעצמנו. הזהות הזו מורכבת מכל כך הרבה חוויות, ידע, קשרים שצברתי עם השנים. היא מכתיבה כל כך הרבה דברים בחיי. אבל לאחרונה התחלתי לחשוב שהיא גם מעכבת אותי וגורמת לי לפספס דברים אחרים.
אני אתן לכם דוגמה – במשבר הקורונה הדופק של העסק שלי כמעט נדם. פה ושם הוא התעורר, ניסה לחזור לחיים, ואז שוב שקע בתרדמה כמעט קלינית. כשזה קרה, והתחלתי לחשוב על חישובי מסלול מחדש, כיוונים או רעיונות חדשים, מצאתי את עצמי מתוסכלת שוב ושוב מהזהות שבניתי לעצמי מחד ו"ההצלחה" על הנייר מנגד. אלו היה הרגעים בהם לא הצלחתי להתיידד עם חוסר הודאות.
אני יודעת שהצלחה זה דבר סובייקטיבי, וכבר כתבתי על כך פעם. ועדיין מצאתי את עצמי מקיימת עם עצמי שיחות כמו "איך יכול להיות שאני, מהנדסת, עם תואר שני מהפקולטה לרפואה, עם כמות הנתינה, והידע שצברתי, מוצאת את עצמי עם דופק כזה נמוך?" הדיסוננס בין מי שאני חושבת שאני לבין המציאות היה לי פתאום קשה מנשוא. אבל למה בחרתי לחשוב שאני מי שאני לפי ההגדרות האלה?
מה היה קורה לו בחרתי להשיל ממני את כל סימני הסטטוס, התארים, ה"הייתי צריכה" וכד'? אני מאמינה שהייתי יכולה לחשוב בצורה הרבה יותר נקיה על המצב, על הכיוונים האפשריים. אולי יכולתי אפילו לקחת נשימה עמוקה ולהבין שהתמונה הרבה יותר רחבה, ושבטח יש משמעות לחוסר הודאות ולתקופה הזו, כזו שמתוך עולמי הצר אני כרגע לא יכולה לראות.
ואני חושבת גם על כל אותם האנשים שמשבר הקורונה, בהינף יד, הגדיר אותם כאוכלוסייה בסיכון. אנשים רבים, שהיו פעילים עד ליום שלפני, פתאום מצאו את עצמם "מסומנים", מבודדים, מפוחדים. אני מזהה לא מעט אנשים סביבי שההגדרה הזו פתאום שינתה את המבט שלהם על עצמם, והיחס שלהם לאנשים אחרים.
מי אנחנו בעצם שנחליט על תווית מסוימת לאדם מסוים? למה אנחנו צריכים לפתח ראיה כל כך צרה? נכון שהתוויות מקלות עלינו לסווג את העולם סביבנו. המוח שלנו מעדיף להתנהל בסדר מאשר בכאוס וחוסר ודאות, אבל כמה אי צדק נמצא בתוויות האלה של טוב, רע, מסוכן, מוצלח או מוכשר. כמה קשה לאנשים לעמוד בציפיות שלנו. כמה קשה לנו לעמוד בציפיות של עצמנו.
יותר ויותר אני מבינה שהעבודה שלי היא לא רק להוסיף ידע וחוכמה, או תוויות והגדרות, אלא להיפטר מהם במידה מסוימת, ולהגיע שוב למצב בו אני יכולה להגיד שזה נפלא שאני לא יודעת כלום.
מצב בו הדפוסים שלנו, הזהות והדרך שבה החלטנו שהעולם צריך להתנהל – לא מפריעים לנו להיות מי שאנחנו. הם לא מנהלים אותנו. ולכן העולם הוא כמו שהוא, לא דרך הזהות שלנו, לא דרך התוויות שהדבקנו לכל סיטואציה או לכל אדם, פשוט מה שיש.
זהות יכולה להשתנות, וכמוה גם הגדרה, טייטל מקצועי. הם רק משהו שקבענו במיינד שלנו כי זה היה לנו נוח לחיות בודאות, בבטחון שזה מי שאנחנו. הרבה יותר מורכב להתמסר לחוויות כמו שהן.
ואולי לכן תוויות הן כל כך מסוכנות. הן שמות לנו מסגרת, כזו שאי אפשר אח"כ לצאת ממנה.
נראה לי שבעולם שכבר הוכיח לנו שיש בו בעיקר אי ודאות, זה פשוט נהדר להתחיל כל יום כאילו מהתחלה.
אז אני רוצה, ולו לכמה רגעים מדי יום, להשיל מעצמי את הזהות, את התוויות, את הסטטוס, את כל מה שחשבתי שמגדיר אותי, ולהיות פשוט אני. מצב נקי כזה שבו כל מה שמגיע הוא מדויק, כי הוא לא מקבל תווית של טוב, רע, מוצלח. הוא כל מה שיש עכשיו.
ואני חוזרת למוזיקה.
נדמה לי שבכל שיר או יצירה, אנחנו, כזמרים, צריכים להשיל מאיתנו את כל מה שיש בנו, במידה מסוימת, והתחיל לבנות משהו חדש. משהו שמבוסס על המילים, הלחן, הרגשות שעולים לנו, הפרשנות שלנו. הזהות הזו אמנם מבוססת על הידע והחוויות שלנו (האמיתיות או המדומיינות), אבל הנה יש לנו אפשרות להחליט מי אנחנו באותו הרגע, ולהשתנות ברגע אחרי. אולי המעברים משיר לשיר יכולים ללמד אותי משהו על השלת הזהות. הלוואי ואדע לקבל את העולם כמו שאני מקבלת את היצירות – בלב פתוח באמת.
