בשנה האחרונה, עם כל תהפוכות הקורונה והמצבים המשתנים והמאתגרים שהיא הביאה לפתחי, הבנתי שאין תחליף לתהליך איטי, עקבי, יומיומי ולפעמים אפילו סיזיפי. אני הבנתי את זה דרך היוגה, אבל למעשה אני מתרגלת את זה כבר לא מעט שנים דרך המוזיקה. אני כמעט בטוחה שזה נכון לכל אימון שהוא.
אז למה להתיישב על המזרן?
כי רק ככה לומדים באמת. בכל יום, עם תרגילים והקדשת הזמן, עם חוזק מנטלי ומשמעת עצמית ועם המון אמונה בתהליך. עם התסכולים, עם השאלות, עם רגעי השיא ורגעי השפל.
כשמתיישבים על המזרן יום אחר יום ומתרגלים שוב ושוב, שמים לב מדי פעם להתקדמות קטנטונת. שמים לב שהגוף מגיב אחרת, לומדים להבחין בניואנסים קטנים, מתגברים על הקולות שמחבלים לנו בעשייה, וממשיכים בכל זאת. פתאום לא רק הראש מבין דברים, אלא גם הלב והגוף, מה שהופך את התיאוריה למעשית.
כשמתיישבים על המזרן מדי יום, אנחנו בעצם מעבירים לעצמנו מסר ברור: אני כאן לתהליך. אני מקדישה זמן ותשומת לב. אני נוכחת. וגם אם בשיעור יוגה אחד אני נאלצת להחזיר את המחשבה עשרות פעמים לנשימה ולכוונה, אני שם.
מלקולם גלדוול כותב בספרו "מצוינים" על חוק 10,000 השעות. נדרשת כמות כזו של שעות בעיסוק כלשהו כדי להפוך למומחה. אלו יכולות להיות שעות אימון בכלי נגינה, שעות מדיטציה, שעות כתיבה או שעות הרצאה. ככל שתעשו יותר ממשהו, תהפכו מומחים בו.
למדתי שהאימון חייב לכלול גם שעות אימון אישיות, לבד. בספר "שקט", שמספר על מופנמות, קוראים לאותו אימון אישי – אימון מכוון. רק כשאנחנו לבד אנחנו יכולים להתעכב על מה שקשה לנו במיוחד, לשים לב לניואנסים, לכוון את עצמנו למה שדורש עוד עבודה. רק כך למעשה אפשר להתקדם.
כשאנחנו מתיישבים על המזרן, אנחנו לא רק מפנים מקום, אנחנו גם מתמודדים עם כל המחשבות והרגשות. במקום להדחיק אותן או להוציא אותן החוצה (ע"ע מדיה חברתית), אנחנו פשוט נמצאים איתן.
ועוד משהו קורה כשאנחנו מתיישבים על המזרן. אנחנו יכולים לשים לב עם מה התיישבנו, ועם מה קמנו. היוגה שלי מצליחה תמיד לשנות לי את האנרגיה. היום אני כבר יודעת שאקום אחרת מהמזרן. רגועה יותר, בהירה יותר.
במוזיקה זה תמיד היה לי ברור. מאחורי כל ביצוע של יצירה מוזיקלית, יש שעות רבות של אימון. ההפנמה של יצירה לוקחת זמן. פראזות שמפרקים אותן שוב ושוב, עליות שרק אחרי מאות פעמים הופכות לקלות לביצוע, ניקיון של הצלילים, עבודה על הקצב הנכון, מציאת הסיפור המדויק עבורי. לפעמים זה סיזיפי, אבל כמה שזה משתלם.
כשהיצירה מתחילה לקבל צורה, סגנון, סיפור משלה, היא יכולה לעוף – ואנחנו איתה. אז אפשר להגיע לאותו מצב של "זרימה", של חוסר מאמץ, של יופי עילאי. כשהמורה שלי לפיתוח קול רוצה להרגיע אותי, היא אומרת: "עוד אלף פעמים וזה יסתדר".
יש קסם בלהקדיש זמן יומיומי לדבר מה. אלו יכולות להיות אפילו חמש דקות של מחשבות, של היזכרות בכוונות שלנו, של נשימה, של כתיבה. אני התחלתי את השנה עם תרגול חדש – מדי בוקר אני מזכירה לעצמי שלושה דברים: את המיקוד שלי לשנה זו, את הכוונה שלי, והחלטה שקיבלתי בשנה החולפת. זה לוקח לי פחות מדקה, אבל יש משהו בהתחייבות הזו לעצמי שמחזירה אותי למרכז בכל יום מחדש.
גם אתם מתיישבים על המזרן? לוקחים זמן לתרגל משהו? ספרו לי.
