בימים האחרונים אני חווה תסכול ששב ומרים ראשו כבר שנים, לסירוגין. תסכול ההכרה. הוא שב מפעם לפעם לחיי ומזכיר לי שאני בחיפוש תמידי אחר הרמוניה. אני מנסה כל הזמן לסגור את הפער.
מאז ומתמיד היו לי מחשבות על החומר והרוח והאם הם באמת יכולים להיפגש, לפחות אצלי. אני מנסה להימנע מהמנטרות והקלישאות שצצות בכל פיד של המדיה החברתית. בפועל, לא כל לימון הופך ללימונדה, לא כולם צומחים ממשברים, לא כולם יכולים לממש את הפוטנציאל, ולא כל אדם זוכה להכרה שלה היה מייחל.
אותו הפער בין איך שאנחנו תופסים את עצמנו, או איך שגם אחרים סביבנו תופסים אותנו (במקרה הטוב מדובר בתפיסה דומה, ובמקרה הרע גם כאן קיים פער), לבין מימוש בחומר או הכרה רחבה יותר, הוא פער מתסכל.
עולם האמנות מלא בדוגמאות מוכרות לאנשים שלא חוו את אותה ההכרה בימי חייהם, לא נפשית ובטח לא חומרית. ואן גוך הוא אולי הדוגמה הבולטת והכואבת ביניהם. ואני בטוחה שיש והיו עוד המון אנשים מוכשרים שיכלו לתרום לעולם שלנו ואנחנו לעולם לא נדע מקיומם. הפער הזה מעציב אותי. אולי כי רבים מהאנשים האלה רגישים ועדינים באופן מיוחד, כמעט שבירים.
הם לא האנשים שהאתגר בהכרח יפעיל אותם. אני לא חושבת שהם חובבי לימונדה אלא יאכלו את הלימון כמו שהוא (ממילא נראה לי שויסקי זה יותר הקטע שלהם). הם לא אלה שצומחים ממשברים, אלא נשברים מהם.
קראתי הבוקר כתבה על ניק דרייק וגורלו הטראגי כל כך. אותו אמן מיוסר ועצוב שהשאיר לנו חומרים כל כך יפים, ולא זכה ליהנות, ולו במעט, מההכרה שרוחשים לו אוהבי מוזיקה עד היום.
ואם כבר מדברים על הכרה גם בחומר – מהו בדיוק חומר? האם מדובר בכסף? במילים טובות? בהוכחה שהנה יש לנו השפעה על הסובבים אותנו? האם מדובר בכלל באנרגיה?
לפני כמה חודשים חוויתי משהו שעד היום אני לא לגמרי מצליחה להבין בראש. העברתי סדרת הרצאות בנושאי שיווק דיגיטלי לאנשים שהוצאו לחל"ת בעקבות הקורונה. משהו קרה לי (וכנראה להם) ברגע שנכנסתי לכיתה. הלב שלי נפתח. במשך כמה שבועות הגעתי להרצות עם לב פתוח, והמשתתפים הגיבו בהתאם. היתה שם אנרגיה של אהבה, ואי אפשר היה לפספס את זה. זו היתה אחת העבודות הכי פחות מתגמלות כספית שהיתה לי בשנים האחרונות, אבל זו היתה אחת הכי מתגמלות רגשית.
החוויה המיוחדת הזו גרמה לי לחשוב על דיוק האנרגיה, ואיך לא תמיד החומר שאנחנו מחשיבים כל כך בחיים המערביים הוא ה-דבר. להיות באנרגיה של אהבה, בלב פתוח ולדעת שהידע שלי נכנס גם הוא ללב פתוח, הוא משהו שאני לא יודעת עדיין לכמת בכסף.
אולי הבעיה היא אצלי, ואולי באמת אין הלימה מלאה בין הכרה רגשית, נפשית, ערך עצמי וכסף? לא הצלחתי לעשות את זה עם המוזיקה, ואני לא לגמרי מצליחה לעשות את זה בעשייה העסקית שלי.
ואולי הניסיון לסגור את הפער הזה גם מניע אותי, ורבים אחרים, להמשיך לחפש את אותה הזרימה, את אותו הדיוק, את אותה האנרגיה של הלב הפתוח, ולא להתפשר על פחות מזה?
אולי הפער הזה הוא רק כאב? כאב שיש צורך לעבור דרכו?
ממש ברגע זה השמש נעלמה שוב מאחורי ענן תורני. אני חושבת שאת השאלה האחרונה אני אשאיר באוויר, ואולי יום אחד השמש תגלה לי את התשובה…
