הנה משהו שלאחרונה אני תוהה לגביו – האם העבודה שלנו נועדה להעשיר את עולמנו ונפשנו הפנימיים או להרשים אחרים ולהראות כמה אנחנו עושים?
הנה דוגמה קטנה – אנשים נוטים לתעד היום ברשתות החברתיות כל שביב של חייהם המקצועיים (האמת, גם האישיים). התיעוד הזה נובע, לדעתי, משני דברים – האחד הצורך להרשים ולתחזק את הדמות שיצרנו לעצמנו, התדמית הנוצצת והמצליחה. והשני הוא הרגל שנובע כנראה מהוכחה חברתית: אם כולם עושים את זה, כנראה זה הדבר הנכון לעשותו.
העשייה הזו היא עשייה שהיא כלפי חוץ.
ויש עשייה אחרת. אם ניקח למשל את הצד המקצועי, הרי שיש לנו המון עשייה מקצועית שהיא פנימית – העמקה בידע, חשיבה, התייעצות, קבלת החלטות, בחירות בנתיבים מסוימים. כל אלה הם עשייה מקצועית לא פחות מאשר ללכת לכנסים, לקיים פגישות, למלא אולמות או לספר על מפגש הסיום או הצלחות.
וזה נכון גם בפן האישי. עשייה שמפתחת אותנו יכולה להיות שעה של בהייה בים, מדיטציה, עיסוק בתחביב, קריאת שירה, כתיבה, זמן שבו המחשבות פשוט רצות. זה לא ממש מצטלם היטב, וזה גם לא משהו שנספר עליו בהכרח.
העשייה הזו מתרחשת לרוב מאחורי הקלעים, והיא זו שמקדמת אותנו לא פחות מאשר העשייה החיצונית.
אם התרגלנו לתעד, לצלם ולספר כל פרט בעשייה שלנו, האם אנחנו מתחילים לעשות כדי לתעד, לצלם ולספר? נדמה לי שכן. בסקר שנערך לפני כמה שנים, הודו צעירים כי אחד השיקולים לבחירת יעד לחופשה הוא – האם הוא מצטלם היטב לאינסטגרם. קשה לי להאמין שכשמדובר בעשייה מקצועית, אישית או ציבורית, השיקול הזה מתבטל.
כלומר- האם יכול להיות שאנחנו עושים דברים, נפגשים עם אנשים, בוחרים לאן ללכת ועם מי – למען העשייה החיצונית? האם אנחנו קוראים ספרים כדי שידעו שקראנו? יוצאים כדי שיראו שיש לנו חיי חברה? זה מזכיר לי את האנשים שטסים לחו"ל וצריכים לסמן וי על כל האטרקציות. רק מהמחשבה הזו אני מתעייפת.
כשאנחנו עסוקים בעשייה החוצה, אנחנו לא באמת חווים ושוהים ברגע, אנחנו לא באמת נוכחים, כי אנחנו חושבים כל הזמן על איך זה ייראה, ולא על איך זה מרגיש בפנים. וזה, בעיני, פספוס.
במוזיקה זה בלתי אפשרי. אי אפשר לבצע יצירה מבלי להיות בה. כלומר, אולי אפשר, אבל זה לא יעבוד. כשאנחנו מבצעים יצירה, אנחנו נטמעים בה, הופכים להיות חלק ממנה, מתערבבים לגמרי בצלילים, במילים, עד שאנחנו הופכים להיות אחד יחד איתה. במוזיקה אין באמת מקום לעשייה שהיא רק כלפי חוץ, כי אז היא הופכת ריקה. ומוזיקה ריקה היא לא באמת מוזיקה, בעיני.
