מתי בפעם האחרונה שמעת מישהו אומר "לא יודע" והרגשת שקט?
מתי בפעם האחרונה אמרת "לא יודעת"?
לאחרונה התחלתי לתרגל את חוסר הידיעה ויש בה משהו משחרר.
אני זוכרת את הפעם הראשונה שלי. הבן שלי היה תינוק, הגעתי איתו לרופא (שמאז ידוע בכינויו "המרגיע הלאומי שלי") ולאחר הבדיקה שאלתי אותו "אז מה יש לו?" והוא ענה לי "אני לא יודע". באופן מפתיע זה היה כל כך אמיתי וכל כך מרגיע.
כי האמת היא שאנחנו לא יודעים המון דברים.
אבל יש איזה קוד תרבותי שגורם לנו להיאחז בידיעה, לבקש תשובות ברורות וגם לספק כאלו. למה בעצם?
הידיעה מספקת לנו, כנראה, אשלייה של שליטה במצב. נוח לנו להאמין שאנחנו מבינים, יודעים, מתכוננים לבאות. הרבה יותר נוח מאשר לקבל את הארעיות וחוסר הוודאות המאפיינות את החיים.
כשאיש מקצוע אומר "אני לא יודע" זה נתפס כחוסר מקצועיות. אז הורגלנו לספק תשובות ברורות וחד משמעיות, גם אם אנחנו לא באמת יודעים. וגם אני תפסתי את עצמי – אני מלמדת את הסטודנטים שלי לעמוד מאחורי המילים שלהם, לכתוב מסרים שיווקיים חד משמעיים, לנקוט עמדה.
בעידן המהיר שלנו, אין באמת זמן לשקוט, לתהות, לבדוק ולחקור. לכן תשובה מהירה וחד משמעית מרגיעה אותנו ומאפשרת לנו להמשיך הלאה לפוסט הבא, התכנית הבאה, הסחת הדעת הקרובה.
כשהתחילה המלחמה, הבנתי שאני לא יודעת המון דברים ולא מבינה כמעט כלום. נסחפתי אחרי פרשנויות, תיאוריות שונות ומשונות, קונספירציות לרוב והסברים מפי יודעי דבר. בשלב כלשהו הבנתי שאני כרגע מעדיפה להתמסר לחוסר הידיעה. הכל היה (ועודנו) קשה כל כך להכלה. מאז אני שוהה בחוסר הידיעה של מה יהיה, איך קרה, למה, מי ומה עומד מאחורי הכל.
ומסתבר שאפשר לשהות במצב הזה. זה לא נוח, לא מרגיע, לא שקט. אבל אפשרי.
כשאנחנו מתמסרים לחוסר ידיעה אנחנו נכנסים למצב של סקרנות, פתיחות, שפע של אפשרויות. אני כותבת את זה ושומעת בראשי את ה"פ-תוח" של חנה מרון מקרובים קרובים.
כמו במדיטציה או יוגה – שהייה במצב של כאב (פיזי או נפשי) מבלי לזוז או לתקן – דווקא היא מאפשרת תזוזה ושינוי. להיות עם הדברים הלא ידועים, ממש כמו בבודהיזם, מאפשר חופש. נראה לי שזה זמן מצוין להתחיל לתרגל אותו…
