הצד הפחות זוהר של קהילות דיגיטליות
נדמה שהעולם כולו נרעש ונרגש, כבר כמה שנים, מהעניין הזה של קהילות דיגיטליות.
הן צצות ברחבי הרשת, פורחות, נותנות מענה לאנשי מקצוע, משמשות כמקום מפגש וירטואלי ואפילו מספקות תמיכה. הן נותנות לנו להרגיש שאנחנו לא לבד, הן מספקות לנו משמעות ולא פעם גורמות לנו להיות מעורבים יותר בנעשה סביבנו, או עוזרות לנו לקחת צעד אחד קדימה ולממש את האג'נדה שלנו.
אבל לפעמים יש בהן גם צד אפל – קהילות, בעיקר מקצועיות, יכולות להחזיק את האנשים שבויים בעיסוק שלהם ובמומחיות שלהם, ולהקשות על צריכת ידע ועל חדשנות. חשוב לא לעשות רומנטיזציה של קהילות – הן לא יכולות לפתור כל בעיה.
לא הכל נוצץ בעולם הקהילות. קהילה יכולה להיות יופי של פתרון, בעיקר בעולם שנמצא יותר ויותר מול המחשב ופחות יוצא למפגשים, אבל לפעמים, לקהילות יש צדדים פחות נעימים. לא תמיד קהילות הן מקום רגוע ושל רצון טוב. יש בהן קונפליקטים, קנאה ואינטריגות. משברים קורים ולפעמים הורסים אותן. לפעמים דברים, גם כשיש בהם שפע של רצון טוב, משתבשים.
בואו נכיר את הצדדים הפחות יפים של הקהילות, ונבין מה יכול להשתבש בהן.
החלפה של העולם האמיתי בזה הוירטואלי, שמגבירה את תחושת הבדידות
אנחנו נכנסים לקבוצה או קהילה, מרגישים שהנה מצאנו את תאומי הנפש שלנו – עוד אנשים שחווים אתגרים מקצועיים כמונו, אוהבים לצפות בסדרות של ה BBC או לדוג בים. ואז, בפועל, כשנרצה לצאת לבר המקומי, לקיים שיחת נפש או להתייעץ פנים אל פנים, לא תמיד חברי הקהילה יהיו שם עבורינו. הדיסוננס הזה יוצר אכזבה ומעמיק את תחושת הבדידות. נראה כי המציאות טופחת על פנינו. במקרים אלה אנחנו נתקלים בפער שבין העולם הדיגיטלי לזה הפיזי. אחת הבעיות היא שקהילות נותנות לנו אשליה של קשרים אמיתיים, שיכולים לעבור בקלות מהמסך לחיים, אבל לא תמיד זה מתממש. עוד על קהילות ובדידות, ומתי הן כן יכולות להפיג אותה, כאן.
סטגנציה ובעלות על ידע
כל שקהילה היא מהודקת, חזקה והומוגנית, היא יכולה להגיע לשלב שבה היא לא מתפתחת. רואים את זה לעיתים בקהילות מקצועיות: המומחים הגיעו, הם נהנים מהידע שיש להם להציע זה לזה, מהרעיונות של עצמם, מתחושת החשיבות. הקהילה נמצאת במן סטטוס קוו שכזה. בקהילה כזו הרבה הנחות כלל לא נבדקות, ויש פחות נכונות לאתגר אותן.
זה מצב שבו הקהילה בעצם הופכת להיות מבנה שנמנע מלמידה. מידה גבוהה של גאווה יכולה להפוך לסוג של בעלות על ידע ועל הקהילה, וחוסר נכונות ללמוד ולהקשיב למה שקורה מחוץ לקהילה. כשקהילה או חברים בה נחשבים מומחים, הם בעצם משדרים שהם יודעים את כל מה שיש לדעת. אחד הפתרונות לזה הוא להקפיד כל הזמן להביא פרספקטיבות מבחוץ (מומחים חיצוניים, ידע מקהילות אחרות, קשר רציף עם האקוסיסטם וכד').
כשקהילה מרגישה שיש לה בעלות על ידע מסוים, והוא חשוב יותר מאחרים, היא יכולה לבקש מקבוצות, יחידות בארגון או יחידים באקוסיסטם להתייעץ איתה, לקבל ממנה אישור לעסוק בנושא מסוים וכד'. מדובר בסוג של אימפריאליזם. היא למעשה שמה את עצמה כבעלים של ידע, האוטוריטה בתחום, מבלי שאף אחד נתן לה את המנדט. זה מצב מסוכן, שנוגד באופיו את המהות של קהילה. יש קהילות שצברו לעצמן מוניטין של "משטרת ידע". קהילות אלו לא פתוחות לרעיונות חדשים, ראיה שונה, מומחים מבחוץ. חבריה חושבים שהפרספקטיבה שלהם היא הנכונה.
קליקות
קהילה עלולה להפוך לקליקה כשמערכות היחסים בין החברים חזקות מאוד. קליקות כאלה נשלטות ע"י קבוצת ליבה חזקה שמשמשת כשומרת סף. קשה לחברים חדשים להכנס ולהתחבר לקהילה, הם מרגישים שאין להם דרך להיכנס למעגל הפנימי. לקליקות כאלה יש גם נטייה לסטגנציה. לפעמים, קיים ניתוק ממשי בין קבוצת הליבה ובין אנשים אחרים, עד כדי שהקהילה לא מצליחה לייצר זהות משותפת.
האינטימיות שנוצרת בקהילה, שפעמים רבות חיובית ומחברת, יכולה ליצור מחסום לחדשים, מיסוך לרעיונות חדשים וגם חוסר רצון לבקר זה את זה.
לא לכל אחד מתאימה קהילה
אני רוצה לנצל את הפוסט הזה כדי לדבר על אחד הנושאים הכי לא מדוברים, בטח לא בארץ. אבל בואו נדבר רגע על הפיל הזה בחדר. לא לכל אדם או לכל ארגון מתאימה קהילה. יש אנשים ששהייה או עבודה בקבוצות פחות מתאימה להם, שחייבים שקט וריכוז כדי לעבד דברים, שהרעש החיצוני מפריע להם ליצור. אינטרוברטים למיניהם לא תמיד ימצאו את עצמם בקהילות. אחת הדרכים להתגבר על כך הוא לקבל (אבל באמת לקבל) את כל המנעד של השתתפות בקהילות, ולאפשר גם לצפיינים להשתתף בקהילה. לא כל אחד בנוי להגיב, לפתוח דיונים, לדבר ולהתייעץ עם אחרים. אני תמיד אומרת שהנשק הסודי של קהילה הם דווקא האנשים השקטים. אם הקהילה יודעת לקבל אותם כפי שהם, הם יכולים לא רק לתרום לקהילה, אלא גם להפוך להיות שגרירים נלהבים שלה.
גאווה ונרקיסיזם
לקהילות מוצלחות יש גאווה, והיא בהחלט דבר חיובי. אבל כשהגאווה קיצונית, חברי הקהילה עסוקים רק בעצמם. קהילות נרקיסיסטיות סובלות מחוסר חשיפה ללקוחות או לשוק, לא מחוברות לאקוסיסטם, ויכולות להגיע למצב בו לא נעים לחברים חדשים להצטרף לקהילה.
נישתיות בארגון
לפעמים, בארגונים, הקהילה קיימת ופועלת, אך בארגון לא מבינים את הערך שלה, ולכן היא לא נלקחת מספיק ברצינות. זה קורה כשהניהול של הקהילה והארגון לא מייצרים קשר ברור בין הדומיין של הקהילה והצרכים של הארגון, או כשצרכי הארגון חזקים הרבה יותר מהצרכים של החברים. קהילה כזו מתקיימת ללא תמיכה, ללא הבנה של הערך, ופעמים רבות כשנדרשים לעשות קיצוצים בארגון, הקהילה היא מהנפגעים הראשונים. כדי להימנע ממצב כזה, צריך לדאוג לאזן תמיד בין הצרכים של הארגון ואלה של חברי הקהילה. עוד על כך, כאן.
פלגנות בתוך הקהילה
כשלחברים יש מחויבות ותשוקה גבוהה לנושא או לתחום שלהם, וקורה מצב בו הם לא מסכימים על משהו, זה עלול להוביל למלחמות – על גישות או על הנושא בו הקהילה עוסקת. כשהמלחמות לא נפסקות, נוצרת פלגנות, שיכולה להוביל לפיצולה או לסגירתה של הקהילה.
יותר מדי "קהילתיות"
קשרים הדוקים בקהילה יכולים להפוך אקסקלוסיביים עד כדי חסמי כניסה לחדשים. כשיש בקהילה נוחות ואינטימיות גדולה מדי, אנשים פחות רוצים לחקור נושאים חדשים ואינפוט חיצוני, ולקבל אנשים מבחוץ שיכולים להזיז את הפוקוס. יותר מדי קהילתיות סוגרת קהילה בפני התחדשות והתפתחות. היא ממש נחנקת בתוך עצמה. לאורך זמן, זה לא יכול לעבוד ועלול להוביל לסטגנציה.
חסימת האינדיבידואליזם
הנה עוד נושא פחות מדובר, שאותי באופן אישי מעסיק כבר כמה שנים. קהילה מתקיימת על בסיס משותף, היכרות ומיקוד בנושא או אג'נדה. אלה יוצרים חיבור ושייכות. אבל מה קורה כשמישהו רוצה להתפתח קצת אחרת? חושב בצורה שונה? מתנגד לדברים שהקהילה חותרת אליהם? קהילה יכולה לחסום התפתחות אישית ואינדיבידואלית, אם יש נורמות קבוצתיות מאוד ברורות. כשיש קוים ברורים, אף אחד לא צריך לבלוט, וכולם צריכים להתיישר. במקרים כאלה, אינדיבידואליסטים לא ימצאו את עצמם בקהילה ויעזבו, או גרוע מכך – לא ירשו לעצמם להביא דעות ומחשבות שונות בתוך הקהילה. דווקא האנשים האלה חשובים מאוד להתפתחות של קהילות – הם תמיד יאתגרו את הקיים, לא יתנו לקהילה להגיע לסטגנציה, ישאירו אותה מתחדשת ויביאו פרספקטיבות מבחוץ. חשוב (אבל לא פשוט) לשמור על האיזון בין חיבור לקהילה ובין שמירה על אינדיבידואליזם.
תלות גבוהה מדי במנהל הקהילה
תלות גדולה מדי בפעילות של הקואורדינטור, המודרטור או הכריזמה של מנהל הקהילה, הופכת את הקהילה מאוד פגיעה לעזיבה שלו. לצערי, לאחרונה ראיתי לא מעט קהילות שנסגרו מסיבה זו. גם במקרה שלי, נאלצתי לסגור את אחת הקהילות שהקמתי כי אף אחת מחברות הקהילה לא רצתה לקחת על עצמה את הניהול במקומי.
קהילה גדולה מדי
כשקהילה גדלה יותר מדי, לא פעם היא מתחלקת באופן אורגני או יזום לקהילות משנה, ויש בזה מן ההגיון. האינטימיות שהביאה אנשים לקהילה נעלמת, וקשה לקיים שיח בקהילה גדולה מדי. קהילות משנה עונות על הצורך באינטימיות ולכן חשוב לאפשר אותן. כשקהילה הופכת להיות גדולה מדי ולא מתחלקת לתתי קהילות, קשה לאנשים לפעול, להיות מעורבים, ופעמים רבות ההשתתפות נשארת די מלאכותית. אנשים נרשמים לקהילה, אבל לא חוזרים ולא מכבדים את המחויבות שלהם. בעצם קיים ניתוק בין החברים ובין הקהילה.
הקצנה
ממש כפי שקהילות יכולות לחולל שינויים חברתיים, להוציא אנשים לרחובות ולהביא לאקטיביזם חיובי, הן יכולות גם לאסוף יחד אנשים עם דעות קיצוניות ולאפשר להם לפעול יחד למען המטרה שלהם. לפעמים, ולצערינו בשנים האחרונות ראינו לא מעט דוגמאות לכך, זה מוביל להקצנה ואף לפעילות אלימה. עוד על כך, כאן.
אני חושבת שקהילות יכולות לייצר שינוי מבורך, הן יכולות לחבר בין אנשים בודדים (אישית או מקצועית), לתת תמיכה מדהימה וגם לקדם נושאים, ידע וארגונים. העולם בהחלט מבין את הכוח שלהן, ואני שמחה על כך.
אבל לצד הניסים והנפלאות, קיימות גם סכנות, וחשוב לדעת עליהן, בעיקר כדי למנוע אותן. בין הסכנות נוכל למצוא ניתוק ופלגנות, סטגנציה וקליקות, וחסימה של אינדיבידואליזם. הפתרונות רבים – הם מתחילים מהקשבה וקבלה של האחר (לא רק על הנייר, אלא באמת לקבל דעות ופירוש שונה של מציאות), לטפח אינדיבידואליזם, להקפיד על כללי אתיקה, לתקשר את הערך של הקהילה וכל הזמן לשלב בין העשייה הפנימית והאקוסיסטם מבחוץ.
האם נתקלתם בצדדים פחות נעימים של קהילות? אשמח לשמוע.
רוצים ללמוד עוד על עולם הקהילות? מוזמנים לקורס הדיגיטלי שלי. פרטים כאן.