איך החדשות במדיה החברתית מעצבות את ההיסטוריה?
את ההיסטוריה כותבים תמיד המנצחים. אבל האם המנצחים של היום הם בעיקר בעלי הממון? האם זה תמיד היה כך? ואולי התקופה האחרונה פשוט חשפה לעיני כל את המימדים של התופעה?
המנצחים תיעדו את ההסטוריה מאז ומתמיד, בעיקר כדי לפאר את נצחונם. תמיד החשבנו תיאורים מדויקים, שכוללים יותר עובדות ופחות רגשות, כאמינים יותר. זה כמובן לא אומר שכותבי ההיסטוריה לא הכניסו את התרשמותם, דעותיהם האישיות וכמובן רגשותיהם לתוך התיאורים. אפילו יוספוס פלאביוס, אולי ההיסטוריון הראשון, וזה שאמינותו כמעט לא מוטלת בספק, טען כי "אספר בדיוק רב את מעשי שני הצדדים, אך הלשון שאבחר בה לתאר אותם תבטא את מזגי ותאפשר לי לקונן על אסונות עיר מולדתי". לרגשות ולהתרשמות, כך נראה עוד מעט, יש היום מקום מאוד נכבד בתיעוד המציאות.
העברת מידע תמיד היתה הבסיס להיסטוריה שלנו. החדשות, שאנחנו מתעדכנים בהן מדי יום, מעצבות לאט לאט את ההיסטוריה ואת התקופה. לכן, בואו נניח לרגע להיסטוריה וננסה להבין איך ידע ומידע חדשותי הועבר ומועבר כיום, ומה בעצם השתנה.
ההיסטוריה של החדשות
החדשות והידיעות שעברו בתחילה בכתב או בעל פה, ע"י אמנים, כמרים ומתעדים החלו מופצים להמונים עם העיתונים הגדולים. אנשים קראו אותם כי הבינו שהם מספקים מידע אמין, ולכן היה חשוב להם להקפיד על העברת מידע שנבדק. העיתונאים היו משווים מקורות, עורכים תחקירים, בודקים ראיות. הבקרה על החדשות ואמינות המידע התרחשה בזירות נוספות כמו האקדמיה והארכיאולוגיה. אלה נתנו לנו עוד אפשרויות וכלים לבדיקת מהימנות ההיסטוריה, הידע והמידע.
בהמשך נכנסו לחיינו הרדיו והטלוויזיה, שהפכו די מהר למקור מעולה לחדשות שמועברות תוך זמן קצר מרגע התרחשותן, ולפעמים אפילו בזמן אמת. כבר אין צורך להמתין להדפסת וחלוקת העיתון. הטלוויזיה הכניסה עוד שינוי לחיינו – פתאום אנחנו לא רק קוראים או שומעים, אלא גם רואים, מה שהופך את המידע והידע לאמין יותר בעינינו.
עם השנים, ככל שהתרבו העיתונים ונוספו להם עוד ועוד ערוצי רדיו וטלוויזיה, ובעיקר כשאלה הפכו לגופים פרטיים, ממומנים ועצמאיים, ניתן היה לראות איך כל ערוץ, עיתון או תכנית מספקים מידע שתואם את הדעות של הבעלים. היום כבר כולנו יודעים מה לקרוא ואת מי לשמוע אם אנחנו מעוניינים בחיזוק הדעות שממילא כבר יש לנו (וכולנו רוצים).
ואז הגיעה הרשת
הקפיצה הבאה היתה כמובן הרשת, שהביאה איתה בשורות רבות. אלה לא רק עדכונים בזמן אמת שניתן לראות ולשמוע, אלא גם ריבוי מקורות. החדשות והידיעות, שפעם הועברו ע"י העיתונות, מועברות היום בהרבה מאוד אמצעים. כל אדם ברשת הפך להיות יצרן תוכן וחדשות: מספיקה מצלמה פשוטה שנמצאת כיום בכל כיס כדי לתעד את ההיסטוריה ולשדר אותה בזמן אמת. וזה לא נעשה באתרי החדשות בלבד, אלא בכל פינה ברשת, וכמובן גם במדיה החברתית. כולנו הפכנו היום ליצרני חדשות ולכן כולנו משפיעים על ההיסטוריה.
אבל עם כניסת הרשת גם צצו כמה בעיות. אמנם כולם מייצרים תוכן וחדשות, אבל ברוב המקומות, ובעיקר במדיה החברתית, לא נעשה פיקוח על התכנים ואמינותם לא נבדקת. מה שכן נמצא במדיה החברתית, ובשפע, זו חוכמת ההמונים. כלומר אם תצפו באלף צילומים דומים מאותה הפגנה, יש סיכוי טוב שהיא אכן התקיימה.
מדובר בבשורות טובות להיסטוריה, לא? הרי עכשיו יש לנו המון מקורות מידע שניתן להצליב ביניהם, תיעוד רחב (לפעמים רחב מדי) של אירועים, זוויות מבט שונות. כל זה אמור להפוך את החדשות והידיעות למאוזנות יותר, אמינות יותר. אבל כפי שאנחנו כבר יודעים, לא חסרים פייק ניוז, ידיעות לא אמינות ותיאוריות קונספירציה. מרוב עומס המידע אנחנו צריכים ללמוד לברור את הידיעות הנכונות והאמינות, וזה לא כל כך פשוט כפי שנדמה לנו (תוכלו לקרוא כאן על מהימנות התוכן ברשת).
מאמינים לחדשות?
בספר "קוד סמוי" מסביר יובל דרור, איך האמון, שפעם היה היררכי – כלומר עבר מהמוסדות לאנשים, מתחיל לשנות כיוון. אנחנו פחות סומכים על רשויות החוק, על בתי המשפט, על הכנסת ועל התקשורת. מספיק לקרוא את התגובות לפוסטים של משרד הבריאות כדי להבין כמה עמוק משבר האמון הזה.
כיום, אנחנו סומכים יותר על אנשים כמונו. האמון הפך להיות רוחבי. אם פעם כדי להחליט האם לבקר במסעדה בדקנו מה כתב עליה מבקר המסעדות, היום אנחנו בודקים מה אומרים אנשים, גם אם אנחנו לא מכירים אותם, וגם אם הם לא מומחים. חוכמת ההמונים משרתת אותנו בקבלת החלטות יותר מאשר דעתם של מומחים. החדשות לא שונות מאשר מסעדות, מלונות או המלצות על בעלי מקצוע. הן מועברות היום ע"י ההמונים. יש לא מעט אנשי מקצוע שטוענים שזו אחת הסיבות שמעט מאוד מהעיתונאים באמת מבצעים היום תחקירים – ממילא אין לזה דרישה.
ואם דיברנו על רוחביות, הרי שהעיתונות, שפעם הגישה תחקירים ובדיקה מוקפדת על עובדות, השתנתה גם היא. כיום, בעיתונות המודפסת או באתרי החדשות נדיר לראות נתונים ועובדות ללא פרשנות. בספרו, "רעש", מציין יעקב בורק, ש"העובדות נארגות לכדי סיפור, בו השלד הוא הסיבתיות". ואם אין ממש קשר סיבתי? לא ניתן לעובדות לבלבל אותנו. סיפורים מרחיקים אותנו מהעובדות והמידע החשוב אבל גורמים לנו לקרוא, לזכור ולהתרשם. מדובר בנרטיב שקל לנו לעכל.
גם הכותרות הצהובות והזועקות מוציאות לא פעם דברים מהקשרם, מסלפות עובדות ומשבשות נתונים. העיקר הרייטינג, החשיפה והכניסות. זה עובד על כולנו. תחשבו מה קרה לכם בכל פעם שנתקלתם בעוד מסר מאיים על הקורונה, ואלה זרמו אלינו בשנתיים האחרונות ללא הרף. לאט לאט גילינו שההפחדה לא תמיד מבוססת עובדות, והכותרות לעיתים רחוקות מהנתונים. האמון שלנו? נסדק עוד ועוד. אני תוהה מה המחיר שישלמו מוסדות המדינה על האסטרטגיה השיווקית בה הן החליטו לנקוט. אבל בואו נניח לקורונה (עוד נחזור אליה בהמשך), ונחזור לחדשות.
צריכת חדשות במדיה החברתית. איפה בעצם הבעיה עם זה?
לפי סקר שערך מכון PEW, רוב האנשים (86%) צורכים היום חדשות דרך מכשירים דיגיטליים, ובראשם כמובן הסמארטפון. למרות שרוב האנשים עדיין מעדיפים לצרוך חדשות דרך אתרי חדשות, 53% צורכים חדשות גם דרך המדיה החברתית. כ 1/3 מהאנשים מודים כי הם צורכים חדשות באופן קבוע דרך פייסבוק. ככל שהגיל יורד, אנשים צורכים יותר חדשות במדיה החברתית ופחות בדרכים המסורתיות (עיתונים, אתרי חדשות, טלוויזיה וכד').
מצד אחד, אנשים יודעים שהמדיה החברתית היא המקור הכי פחות מהימן לחדשות. אבל מצד שני, אנחנו ממילא מבלים במדיה החברתית כל כך הרבה, שאנחנו לא יכולים להימנע מלהתעדכן שם. וכך יוצא, שגם אם נרצה או לא, אנחנו נחשפים לחדשות כל היום, בזמן אמת.
כאמור, במדיה החברתית כולנו יצרני תוכן ולכן יש יותר חדשות ויותר בזמן אמת. יש גם יותר מקורות שניתן להשוות, ויותר אינטראקציה עם החדשות. אבל אין שום בדיקה של מהימנות ואמינות התכנים. אין בעצם היררכיה או אוטוריטה שבודקת ומסננת את התוכן. לפחות עד לא מזמן.
בעצם התרומה העיקרית של המדיה החברתית היא שהחדשות יותר "חברתיות" היום – אפשר לא רק לצרוך אותן בצורה חד צדדית, אלא גם להגיב אליהן, לשתף אותן, לייצר אותן בעצמנו. לפעמים, אני מודה, התגובות והטוקבקים מעניינים יותר מאשר הידיעות עצמן.
אבל לחברותיות הזו יש מחיר. במדיה החברתית אנחנו מגיבים בעיקר תגובות רגשיות. כלומר – אם נבחר להגיב או לשתף, זה יהיה בעיקר כי הפוסט שקראנו הפעיל אותנו רגשית. יובל דרור טוען שהרגש שעובר הכי מהר ברשתות הוא זעם. מה זה אומר על החדשות שהופכות להיות ויראליות? המדיה החברתית מעדיפה את הקשה, המגעיל, ה"צהוב". אלה הפוסטים שמושכים את העין וגורמים לאחרים לשתף.
אם מה שבולט במדיה החברתית קשור להרגשה ודעה, איפה העובדות? האם יש להן בכלל מקום בעולם הזה של הרשתות הדיגיטליות? והאם היסטוריה שמבוססת על רגשות ודעות אישיות, רבות ככל שיהיו, יכולה להיחשב למהימנה? בעצם בכל חברה, דמוקרטית ככל שתהיה – המידע שמועבר נבדק ע"י גורמים מקצועיים. האם זה משתנה?
לפני כשבוע אמרה לי קולגה שהיא בעד "התו הירוק". יום לאחר מכן, אחרי ששלחתי לה כתבה מעניינת בנושא, היא הודתה שהיא לא באמת מבינה בזה. כמה מהר אנחנו מגבשים דעה על משהו שאין לנו הבנה בו. ולא רק מגבשים, לעיתים גם משתפים את כל חברינו במדיה החברתית באותה דעה. וזה, אגב, יכול להיחשב אצל גולשים מסוימים כמשקף את המציאות, או אפילו כחדשות.
הנה סרטון שמסביר איך צריכת החדשות השתנתה בעקבות כניסת האינטרנט לחיינו:
אבל האם אלו באמת החדשות של היום? מה בדיוק אנחנו רואים במדיה החברתית?
אנחנו חיים באשליה שכל מה שקורה משתקף בפיד שלנו במדיה החברתית. אבל בפועל, זה רחוק מאוד מהאמת, מכמה סיבות.
הראשונה היא בועת הסינון – אותו אלגוריתם בינה מלאכותית שמחליט עבורינו אילו תכנים יצוצו לנו בפיד. מכיוון שכולנו רוצים לראות דברים נעימים, קרובים לנו ושמחזקים את דעותינו, עולמנו החדשותי לאט לאט מצטמצם. אנחנו כבר יודעים שדומה מושך דומה, לא רק בפיזיקה, אלא גם ברשת. לכן בפועל אנחנו לא חשופים למגוון ידיעות ודעות, אלא נחנקים בתוך אותן דעות, אותן פרשנויות ואותם אנשים שמחזקים את דעותינו וגורמים לנו להקצין. תוכלו לקרוא כאן על השפעת המדיה החברתית על התנהגות והקצנה.
הסיבה השניה נעוצה במודל העסקי של המדיה החברתית. הרעיון הוא שאנחנו משלמים בזמן ובנתונים שאנחנו חולקים עם הפלטפורמה. ככל שנשהה יותר זמן, נשתף יותר מידע ודעות, כך הפלטפורמה תרוויח יותר – כי למפרסמים יהיה קהל מדויק יותר שקל להגיע אליו. כך קורה שאנשים מקבלים מידע שמתאים להם, גם אם הוא לא מהימן. כבר ראינו בבחירות ב 2016 בארה"ב כמה השפעה היתה לפייסבוק על הבוחרים. פייסבוק לא בדקה האם המידע אמין או מהימן. כל עוד המפרסם שילם, היא נתנה לו את הבמה וסייעה לו להגיע לבוחרים הרלוונטיים.
במדיה החברתית, אנחנו מתבססים על חוכמת ההמונים והוכחה חברתית. אבל ההמונים לא תמיד חכמים ומה שכולם עושים הוא לא תמיד הדבר הנכון לעשותו. ולכן, החדשות שכולם משתפים או הדעות וההחלטות שכולם לוקחים, הן לאו דווקא אלו שמתאימות לנו. אבל הן אלו שאנחנו חשופים אליהן כרגע, ואם נרצה או לא, אנחנו מושפעים מההחלטות והדעות של האחרים. תוכלו לקרוא על כך כאן. זו הסיבה השלישית לכך שמה שמשתקף בפיד שלנו הוא לא בהכרח המציאות השלמה.
והסיבה הרביעית היא אולי המטרידה מכולן. בעקבות ביקורת על ההתנהלותה של המדיה החברתית, ובעיקר פייסבוק, סביב פרשות שונות – החברות העומדות מאחורי המדיה הזו החליטו בשנים האחרונות כן לשמש כשומר סף, ולהחליט עבורינו אילו תכנים נראה, אילו תכנים נחשבים מסוכנים ובאיזה נרטיב כדאי לדבוק.
בתחילת דרכן של הרשתות, הן חרטו על דגלן את חופש הביטוי. הן עודדו את כולנו לייצר תוכן והכריזו שהן לא עורכות או מצנזרות, אלא משמשות במה או פלטפורמה לרעיונות ודעות. זו היתה סוג של התנערות מאחריות. אבל אז התרחשה פרשת קיימברידג' אנליטיקה, שחשפה את ההתנהלות הבעייתית של פייסבוק ופתחה לנו קצת את העיניים. מאז פייסבוק ספגה ביקורת בפרשות שונות.
הנה דוגמה לאחת מהן: ב 2017 התרחש רצח עם במיאנמר, וכ 700,000 בני הרוהינגה נאלצו להימלט מבתיהם. אחת הטענות היא שפייסבוק, במשך שנים, לא נקפה אצבע כדי למנוע פרסומם והפצתם של פוסטים רוויי שנאה לאותו מיעוט מוסלמי נרדף. לא מזמן הוגשה ע"י פליטים תביעה נגד פייסבוק בנושא. תוכלו לקרוא עוד על כך, כאן.
מאז, הפכה פייסבוק, וכמובן גם רשתות אחרות, לצנזורית שפוגעת בחופש הביטוי. הבטחתי שנחזור לקורונה, נכון? שימו לב מה קורה למי שרק מעז להטיל ספק בנרטיב העליון של החיסונים: טוויטר מעיפה אותו מהפלטפורמה, ספוטיפיי מסמנת את התכנים שלו, יוטיוב מסירה כל תוכן לא מבוסס נגד חיסונים (איך היא בדיוק בודקת מה מבוסס ומה לא?) ופייסבוק מסמנת שכדאי לבדוק האם התוכן מהימן, או פשוט מוחקת אותו. אבל האם הטלת ספק היא באמת מסוכנת? מדוע שלא נשמע דעות אחרות? האם באמת כל מי שחושב אחרת הוא מתנגד, מטורלל או מסוכן?
האם הרשתות החברתיות, שכולנו יודעים ששורת הרווח היא המנוע שלהן, יכולות באמת לקבוע מה בריא ונכון עבורינו? האם הרשתות החברתיות מעצבות את החדשות וההיסטוריה בצורה מהימנה ואחראית? התגייסות המדיה לטובת אג'נדה תמיד היתה וכנראה תמיד תהיה, אבל עד כמה שאני זוכרת – תמיד היה מגוון דעות והיו אלטרנטיבות רבות. היום, כדי לצרוך מידע מעט שונה על המגיפה, צריך להתחבר לערוצים כמעט מחתרתיים. את רובם תתקשו למצוא במדיה החברתית.
צריכת החדשות במדיה החברתית משפיעה עלינו
מרשל מקלוהן, חוקר המדיה, טען שהמדיום הוא המסר. לדעתו, המדיום הוא זה שמשפיע כי הוא משמש הצינור להעברת המידע. אם אנחנו צורכים היום את החדשות דרך המדיה החברתית, הרי שהיא מעצבת את המידע החדשותי. לכן, מעבר לפייק, לבועת הסינון, לצנזורה ולמודל העסקי, החדשות שעוברות במדיה החברתית מקבלות אופי אחר – יותר קצר, פחות מעמיק ומהימן, יותר צהוב, יותר רגשי, יותר אישי ויותר אינטראקטיבי. תחליטו בעצמכם אם זה טוב לכם או לא.
ולא רק זה, מכיוון שאנחנו מבלים המון ברשת, אנחנו גם מחוברים כל היום לחדשות. אנחנו אולי מרגישים מאוד מעודכנים, אבל אנחנו משלמים על כך מחיר. מחקרים מתקופת הקורונה מצאו כי כשאנחנו כל הזמן חשופים למידע על המגיפה, אנחנו גם יותר חרדים, לחוצים ומודאגים. ובל נשכח את המידע הלא תמיד מהימן שמופץ ברשתות. באירן, למשל, 800 אנשים נפטרו לאחר שקראו במדיה החברתית כי צריכת אלכוהול נקי (מתאנול) מנטרלת את הוירוס, והחליטו לנסות זאת על עצמם.
מה דעתכם? האם אפשר לצרוך היום חדשות מאוזנות יותר? איך? והאם המדיה החברתית באמת מעצבת לנו את ההיסטוריה?
