איך אנחנו מתנהגים ברשת?
במה שונה ההתנהגות שלנו אונליין מזו שבעולם הפיזי?
הרשת כבר מזמן הפכה למקום השלישי שלנו – המקום בו אנחנו נפגשים עם חברים, מכירים אנשים, לומדים, מתקשרים, קונים, מביעים עמדה ומקבלים החלטות. זו כבר לא כיכר העיר בה קורים הדברים המעניינים באמת, אלא המדיה החברתית בה ניתן להרגיש את הדופק של מה שקורה סביב.
אנחנו מבלים בה שעות, לא תמיד כי תכננו. אדם אלטר, חוקר התמכרויות, טוען שאנשים שלא תכננו לבלות יותר מדקה מול פייסבוק, נתקעים מול המסך בממוצע עשרים דקות. הנתון הזה לא מקרי כמובן, הוא מתוכנן כהלכה (יש מי שמרוויח מזה שאנחנו מבלים שעות במדיה החברתית). לאט לאט הרשת והשהייה בה מעצבת ומשנה אותנו ואת ההתנהגות שלנו.
פסיכולוגיים חברתיים מזמן גילו שאנחנו מתנהגים אחרת בקבוצות מאשר כיחידים. ברשת, אנחנו בעצם כל הזמן מוקפים אנשים ולכן ההתנהגות שלנו מותאמת אליהם. בנוסף, ברשת אנחנו נמצאים כל הזמן על הבמה. אנחנו כבר לא אנשים פרטיים, וכך גם לא המילים שלנו, הבחירות שלנו והתגובות שלנו. ברשת יש גם ציפייה למיידיות ומהירות, ואנחנו נדרשים להגיב ולפעול מהר לפני הסחת הדעת הבאה בדמות פוסט חדש, רילס או סרטון טיקטוק ויראלי.
כל אלה משפיעים על הקשב שלנו, על הריכוז וגם על התקשורת שלנו זה עם זה. מה מאפיין את ההתנהגות שלנו ברשת? במה בעצם שונה ההתנהגות שלנו אונליין?
תקשורת
- התקשורת שלנו בחיים האמיתיים מבוססת על המון רמזים לא ורבליים (כמו שפת גוף, טון, ישירות המבט ועוד). כל אלה מאפשרים לנו לא רק לקלוט מי עומד מולנו ומה הרגשות שלו, אלא גם להתאים את עצמנו. זו תקשורת סינכרונית. מול המסך אנחנו מתקשרים א-סינכרונית והרגשות כמעט נעלמים מהסיטואציה. זה מקל על אנשים להתבטא ולתקשר, מצד אחד, ומנגד הופך את הסיטואציה למנותקת יותר. תוכלו לקרוא עוד על כך, כאן.
- התקשורת שלנו זה עם זה אונליין היא אימפולסיבית יותר ורגשית יותר. יש כאלה שטוענים שזה בשל ה"אנונימיות" לכאורה שהרשת מעניקה לנו. אנחנו מרשים לעצמנו יותר, כי אנחנו מרגישים מוגנים מאחורי המסך או אפילו התדמית שיצרנו לעצמנו ברשת. מסתבר שאנשים מרגישים יותר בטוחים בעצמם אונליין, ולכן מרשים לעצמם לתקשר עם אחרים בצורה שלא היו מעזים בעולם האמיתי. זה מסביר התנהגויות כמו שיימינג ובריונות.
- התקשורת שלנו מתחילה עם הפרסונה, או התדמית, שאנחנו מעצבים לעצמנו. התדמית הזו במקרה הטוב מייצגת רק חלק של האישיות שלנו ובמקרה הרע היא זיוף מוחלט. אנחנו מתקשרים באמצעות אותה הדמות שבנינו לעצמנו, מה שכמובן הופך את התקשורת למשהו מלכתחילה לא לגמרי אותנטי. כשמערכות יחסים אישיות מתנהלות בתיווך של פלטפורמה דיגיטלית, אדם עשוי להעדיף את הגרסה הדיגיטלית שלו על פני האמיתית.
- יש לנו פחות "גבולות" אונליין. יש לנו נטיה לחשוב שהקשרים שלנו אונליין הם הרבה יותר קרובים מאשר במציאות, ולכן אנחנו מרשים לעצמנו לחשוף פרטים ורגשות.
- ברשת אנחנו מחפשים תשומת לב (כי זה כל כך נעים לקבל לייקים ותגובות), וזו מושגת בעיקר באמצעות רגש. לכן אנחנו גם נחפש לשתף מידע או פוסטים שיעוררו רגש. זו המטרה שלנו. בעצם, אנחנו מתקשרים בצורה כזו שתמשוך אלינו תשומת לב. לכן נשתמש בכל מיני טקטיקות, מילים ותמונות שאולי לא היינו מרגישים איתם בנוח בעולם הפיזי.
- ברשת אנחנו מצפים למענה מיידי על התקשורת שלנו או על המסרים שכתבנו. כל התקשורת היא הרבה יותר מהירה אונליין, וכיוון שמטרתה לעורר רגש, אנחנו גם פחות חושבים כשאנחנו מגיבים. זה לא כמו מייל שלוקח לנו זמן לנסח. פה קל ומהיר לפטור את עצמנו בלב אוהב, מילת תדהמה או מחמאה ריקה.
- וגם התקשורת בכתב שונה אונליין. היא מהירה יותר, אפקטיבית יותר, אימפולסיבית יותר (היי לכל שגיאות ההקלדה). היא כמובן משפיעה על התקשורת שלנו (כן, גם על הורבלית). בעיקר אצל צעירים, אפילו במקומות עבודה רואים יותר ויותר תקשורת מהירה ואפקטיבית (למשל וואטסאפ) ופחות תקשורת ארוכה כמו מיילים. תוכלו לקרוא כאן מה קרה לשפה הכתובה בעקבות השתלטות הרשת על חיינו.
קשרים ומערכות יחסים
- אחת המטרות של הפלטפורמות הדיגיטליות היא לסייע לנו ליצור קשרים ולפתח יחסים עם אנשים אחרים. ואכן- הרשת מזמנת לחיינו היכרויות שלא היו מצליחות בעולם הפיזי, ויש לכך צדדים יפים ומרגשים. כמות הקשרים שלנו אונליין היא עצומה. מאות או אלפי חברי פייסבוק, קבוצות וואטסאפ, עוקבים באינסטגרם או בטיקטוק ומגיבים בטוויטר. הרשת מעלה את מספר מערכות היחסים, אך מדללת את האיכות שלהן. מיכה גודמן, בספרו מהפכת הקשב, מזכיר את העסקה הבלתי נראית של מערכות היחסים – הטכנולוגיה הדיגיטלית משפרת את היכולת שלנו להיות בקשר, אבל פוגעת ביכולת שלנו להיקשר.
- בעשרות השנים האחרונות יש נפילה דרמטית ברמת האמפתיה. אמפתיה היא מיומנות אנושית שנרכשת תוך כדי אימון, ואם לא מתאמנים בה היא מתנוונת. הפעילות שמאמנת את שריר האמפתיה היא שיחה פנים אל פנים. אבל שיחות כאלה מתקיימות בתדירות נמוכה יותר היום, כי רבות מהן עברו למרחב הדיגיטלי והן מתווכות ע"י מסכים. לאמפתיה יש תפקיד מהותי בעצם האנושיות שלנו, כשאנחנו מנוונים את האמפתיה במסגרת עסקה טכנולוגית, אנחנו מקריבים חלק מהאנושיות שלנו תמורת שימוש בכלים חדשים. אפשר לקרוא כאן על הקשר בין מדיה חברתית ואמפתיה. גודמן מזכיר לנו שהבעיה היא שמרבית האנשים נכנסים לעסקת החליפין הזו בלי שהם מודעים לה. הם לא מודעים שבזמן שהדיגיטציה מעניקה להם יכולות דיגיטליות גבוהות, היא מעצבת עבורם יכולות רגשיות נמוכות.
- וגם הזמינות והמיידיות שהרשת כופה עלינו פוגעת במערכות היחסים שלנו. אנחנו אמנם זמינים אבל כל עוד הטכנולוגיה נמצאת לידינו, קורצת לנו ומסיחה את דעתנו, אנחנו לא באמת קשובים. תקשורת שבונה מערכות יחסים מהסוג הרגשי, העמוק, דורשת הקשבה ונוכחות. התקשורת הזו נחלשת ונשחקת כשהיא נעשית בתיווך של מסכים.
חוויות
- כדי להנות מחוויות אנחנו צריכים להיות נוכחים בהווה. אבל המכשירים סביבנו משאירים אותנו מנותקים מהעולם הפיזי ומחוברים לזה הדיגיטלי. החוויות שלנו מתווכות ע"י מסכים ומצלמות. כשהטלפון לידנו, אפילו אם הוא כבוי, הוא מזכיר לנו את נוכחותו של עולם אחר, מושך ומעניין ולמעשה לא מאפשר לנו להיות בנוכחות מלאה ברגע. כלכלת תשומת הלב, הכוללת את הרשת, דואגת שיהיו לנו כל הזמן הסחות דעת. תוכלו לקרוא עוד על כך, כאן.
- כבר דיברנו על התדמית שלנו. אונליין אנחנו חווים דברים גם דרך אותה דמות שיצרנו ועבורה. שכנענו את עצמנו שאנחנו מככבים באיזה מופע יחיד שמעניין את כל העולם ואנחנו פועלים כל הזמן כדי להחזיק את הקהל מרותק אלינו. צעירים רבים מודים כי הם בוחרים חוויות לפי האופן בו הן יצטלמו. אנחנו שואלים את עצמנו האם החוויה תתחזק את התדמית שבניתי או לא?
- ויש גם את התיעוד שהפך חלק מהחיים. גודמן טוען כי התיעוד מאפשר לנו לפצות על מחסור בתשומת לב בהווה באמצעות מנה נוספת של תשומת לב בעתיד. התיעוד העצמי הוא ניסיון לתקן את הבעיה שהטכנולוגיה עצמה יצרה (אנחנו פשוט מנותקים מהמציאות ומחוברים למסכים). רק שזה לא עובד. כשאנחנו צופים בתמונות מהאירוע, אנחנו לא באמת חווים אותו מחדש. אנחנו מצלמים כדי לא להחמיץ את הרגע, וכתוצאה מכך מחמיצים את הרגע. כשהמצלמות פועלות, אנשים מתנהגים אחרת: הם זזים אחרת, מדברים אחרת. והיום המצלמות אף פעם לא כבות. אנחנו למעשה לא חיים את הרגע, אלא מדגמנים אותו.
פתרון בעיות
הרשת מלאה באפשרויות. היא מציעה לנו המון קיצורי דרך: מילוי טפסים במקום לגשת פיזית למקום, קניה אונליין במקום לבזבז זמן בנסיעה ומציאת חניה (ואפילו לא צריך לסחוב סלים), בחירת קורסים במקום לגשת למרכז הרישום, וגם למידה מקורסים והרצאות במקום להיות נוכחים פיזית בכיתה. זה חוסך לנו פקקים, לבוש, אינטראקציה עם פקידים או בירוקרטיה מתישה. וזה נפלא. אבל – יש אבל.
כל קיצורי הדרך האלה משנים לנו לאט לאט את החיים. הם פשוטים, הם פותרים לנו בעיות, הם חוסכים לנו זמן יקר (כך שנוכל לבלות יותר זמן במדיה החברתית), הם מבטיחים לנו שנבין מהר מבלי שנצטרך לרדת לפרטים. אבל לפעמים הפרטים כן חשובים, וכדי ללמוד נושא לעומק לא מספיק לצפות בהרצאת הטד מעוררת ההשראה.
יובל דרור מזכיר לנו שב 200 השנים האחרונות התגבר קצב החיים בחסות טכנולוגיות שונות. תרבות המערב כוללת כלכלה מהירה, חיים מהירים, מזון מהיר, אהבה מהירה, תחלופת עבודה מהירה – ואיתם גם הישגים מהירים. אנחנו רצים בלי סוף. אבל לאן בדיוק?
גם התוכן שאנחנו צורכים הוא מהיר – פוסטים קצרים, תמונות ששוות 1000 מילים, ציוצים, סרטונים בני 15 שניות. כל אלה מרגילים אותנו שהדרך הקצרה היא העדיפה. כי לאחר שצפינו ב 20 סרטונים בשלוש דקות, למי יש סבלנות להרצאה בת שעה, ספר של מאות עמודים או קורס מעמיק? הרי אפשר פשוט להיעזר בחוכמת ההמונים או בחברינו לקבוצה בפייסבוק. התרגלנו לפתור בעיות בצורה שטחית ומהירה.
ריכוז, קשב ועבודה עמוקה
- זמן הקשב שלנו הולך ומתקצר (לאן עוד יש לו להתקצר?). אנשים שפעם יכלו לקרוא ספרים מוותרים על ההנאה שבתהליך האיטי והיפה שמבטיחה לנו הקריאה, לטובת עוד גלילה חסרת תוכן במדיה החברתית. גלילה ללא מטרה, אבל אנחנו לא מסוגלים להפסיק אותה. הסבלנות שלנו הולכת ופוחתת.
- כדי להעמיק בנושא כדאי לקרוא תכנים, לחשוב עליהם, לעכל אותם, להשוות ביניהם. הידע והתוכן אמנם זמינים, אבל אנחנו כל כך מוצפים שכבר אין לנו יכולת לקלוט אותו באמת. אותה טכנולוגיה שהנגישה לנו ידע, פגעה לנו ביכולת הקליטה.
- הפעילות אונליין מעודדת אותנו לעסוק במולטיטאסקינג, מה שלא רק מעייף אותנו, אלא גם מונע מאיתנו להתרכז ולהגיע לעבודה עמוקה. למעשה, המחקרים מראים שאנחנו לא באמת מבצעים ריבוי משימות בו זמנית, אלא מדלגים ממשימה אחת לשניה, מבלי להתרכז ולהעמיק באף אחת. זה כמובן מעמיס על הקשב שלנו ומסיח את הדעת. זה גם לא מאפשר לנו להתמקד במשימה אחת בכל פעם ולהעמיק בה.
צרכנות
- בתור מי שלא אוהבת ללכת לקניות, האפשרות לרכוש אונליין היא ברכה עבורי. היא חוסכת זמן, התלבטות ורכישת דברים שאני לא באמת צריכה. בעצם, זה לא ממש נכון. כי כל הפרסומות, המסרים השיווקיים והאפשרויות הרבות גורמות לנו לחשוב שחיינו לא יהיו שלמים ללא הקורס הנכסף, השמלה הלוהטת או המכשיר החשמלי שמשגע את הרשת. אנחנו צורכים עוד ועוד ומשכנעים את עצמנו שזה מה שיהפוך אותנו ליותר בריאים, מאושרים או שלווים. על תרבות הצריכה כבר רבות נכתב, והרשת רק העצימה והקלה עלינו לרכוש עוד ועוד. תמיד אפשר להזמין מסין שמלה במחיר של כוס קפה, ושההתחממות הגלובלית תחכה.
- מגוון האפשרויות ברשת הוא רחב מאוד. אין צורך להחזיק מלאים ענקיים, אין מקום מוגבל על המדף, ואפילו חנות פיזית נחשבת מיותרת לעיתים. כל זה מאפשר לנו ליהנות גם ממוצרי נישה. גישת הזנב הארוך בעצם איפשרה לכל אחד מאיתנו למצוא בדיוק את המוצר שמתאים לו, גם אם הוא נשלח מסין, איי פארו או ניו-זילנד. וזה עוד בהנחה שמדובר במוצר פיזי. חישבו על מוזיקה, סרטים או ספרים אלקטרוניים – שם ההיצע עצום, הביקוש מגוון וההנאה מיידית. גן עדן של צרכנות.
- ברשת אין לנו פנאי לחשוב אלא לפעול מהר, רגע לפני הסחת הדעת הבאה. זה גורם לנו לדבוק בדיפולט או במה שמציעים לנו. ברשת יש נו נטיה גם לדבוק בבחירה הראשונית שלנו או במועדפים עלינו (כשיש כל כך הרבה אפשרויות קל ללכת לאיבוד). בקניות מוצרי צריכה או אוכל, למשל, כשאנחנו בחנות הפיזית אולי ננסה מוצרים חדשים, נקרא מה כתוב עליהם, נחזיק אותם ונרגיש אותם. אבל אונליין, כנראה נחזור שוב ושוב לסל הקניות המסורתי שלנו. זה טוב או לא? תחליטו בעצמכם.
תפיסת העצמי
- אנחנו כל כך רגילים להיות אונליין שאנחנו לא שמים לב שלאט לאט אנחנו מסתכלים אפילו על עצמנו בצורה שונה. השבוע סיפרה לי חברה שאפילו היא התחילה להיות מוטרדת ממראה הגוף שלה, והיא מתחילה לשאול את עצמה האם ניתוח קטנטן, הזרקה או מילוי יהיו מתאימים. וזו חברה שלעולם לא התעסקה בזה. זה לא רק הגיל, זה האידיאל שמשתקף אלינו מכל פינה ברשת.
- ואם אנחנו מושפעים, הרי שהצעירים ובני הנוער שחיים ברשתות סובלים מכך הרבה יותר. מצד אחד אומרים לנו לקבל את השונה ובובות ברבי כבר מזמן יצאו מאופנה, אבל מצד שני כשאני מסתובבת במכללות, אני רואה שכל סטודנטית שניה מסתובבת עם שפתיים, אף או חזה (ולרוב כולם) שהותאמו לאידיאל החדש באינסטגרם. הגוף, ממש כמו התדמית ברשתות, מהונדס כהלכה. תבחרו בעצמכם אם אתם אוהבים את זה או לא.
- התרבות הדיגיטלית מחזקת את הצורך באישורים חיצוניים. אנחנו יושבים מול המסך וממתינים ללייקים ותגובות שיאשרו את היותנו. תחושת הערך העצמי שלנו תלויה בתגובות האלה, והמרדף אחריהן משנה אותנו. אנחנו הופכים לסוכני מכירות של התדמית שלנו, אנחנו מעצבים אותה ומשווקים אותה. אבל אנחנו לא התדמית שלנו, ולאט לאט נוצר פער בין מי שאנחנו באמת לבין אותה תדמית שבנינו. מה הפלא שכל כך הרבה אנשים נוטלים היום תרופות? מי יודע כבר מי אנחנו?
התמודדות עם קשיים, רגשות קשים ותסכולים
- פעם המליצו לנו לכתוב או לדבר עם חבר טוב כדי להירגע, היום אנחנו פשוט כותבים פוסט זועם או מתוסכל בפייסבוק, בציפיה לקבל יחס או חיזוקים. הרשת היא מקום בו אפשר "לאוורר" או לקטר בקלות ולקבל אישורים לרוב לכעס או לתסכול שלנו.
- כדי להתמודד עם רגשות, מחשבות או תסכולים, אנחנו זקוקים לזמן עם עצמנו כדי לעבד, לחשוב בבהירות, לתת לרגשות מקום. לקחת זמן לבד, עם מטפל או אפילו עם חבר קרוב – זה אומר לפנות זמן ולהסכים לשהות עם משהו לא נוח ולא נעים, ורק אז להחליט מה עושים עם זה. זה גם אומר להתרחק מהסחות הדעת שהמסכים מציעים לנו נון סטופ.
- ככל שהרשת נכנסה לחיינו, אנחנו מבלים פחות ופחות לבד וגם פחות עם האנשים הקרובים לנו. יש איתנו תמיד מכשיר קטן שיותר קל לקחת אותו שוב ליד ולהסיח את הדעת מהקשיים והרגשות המורכבים. הטלפון החכם שאב את הדקות שבהן בילינו לבד עם המחשבות, הרגשות והתסכולים. הטכנולוגיה החדשה יצרה צורך חדש – להיות מחוברים תמיד. היא יצרה גם חרדות חדשות כמו החרדה להחמיץ משהו שקורה וגם החרדה להיות לבד (עוד על חרדות והמדיה החברתית, כאן). ואם לא נשהה עם הדברים, הם לא ייפתרו – אנחנו רק נמשיך לברוח מהם.
- וכמובן החיים של כולם כל כך יפים וורודים ברשת, שנדמה לנו שרק אנחנו לבד עם התסכול, הקושי או הכישלון שלנו.
קבלת החלטות
- אונליין, אנחנו משתמשים הרבה יותר בקיצורי דרך וכללי אצבע כדי לקבל החלטות (בעיקר כי עלינו להתמודד עם עומס מאוד גדול של מידע). אחד מקיצורי הדרך האלה הוא למשל הוכחה חברתית: אנחנו רואים שכולם עושים דבר מה (מעלים תמונות מהחופשות, מאחלים מזל טוב לבן הזוג או מתחסנים) ואנחנו מניחים שזה הדבר הנכון לעשותו. ויש עוד שלל קיצורי דרך שעוזרים לנו לקבל החלטות מהירות. כללי אצבע הם נהדרים, אבל לא תמיד הבחירה נכונה לנו. עוד קצת על השפעת הרשת על החלטות, כאן.
- ואם דיברנו על החלטות, אי אפשר שלא להזכיר את הבחירות לכנסת (הבאות עלינו, שוב, לטובה או לרעה). גם בנושא זה אנחנו מושפעים ממה שקורה אונליין. לא רק הפרסומות והמסרים, אלא גם הדעות של החברים שלנו שמשפיעות עלינו. ולא רק זאת, הודות לבועת הסינון, אנחנו מבלים אונליין בעיקר עם אנשים דומים לנו, מה שכמובן מחזק את הבחירות שלנו וגורם לנו להתבצר בדעותינו. אנחנו פחות חשופים לדעות אחרות, וגם פחות סובלניים אליהן. מיכה גודמן טוען שהרשת, בה כל העולם הפך לכפר גלובלי, יצרה פוליטיקה שבטית ומקוטבת.
וכמובן – אלימות, אקטיביזם של מקלדת ובריונות
- האלימות לא התחילה ברשת והיא כנראה גם לא תסתיים שם. אבל הרשת מאפשרת לנו בקלות להשתלח, להגיב ולפגוע. כשאין קשר עין קל יותר לפגוע וקשה יותר לפעול בחמלה ואמפתיה. גיבורי המקלדת מרשים לעצמם הרבה יותר ממה שהיו מרשים לעצמם בעולם הפיזי.
- אילו זה היה מסתכם במילים, זה עוד היה משהו שאולי יכולנו להתמודד איתו. אבל למדנו שפעילות ברשת מובילה מהר מאוד לפעילות אלימה בעולם הפיזי. אנחנו מקוטבים, מבוצרים בעמדותינו, מקצינים עם הזמן ולכן כל מי שלא דומה לנו – עלול לספוג בריונות.
- הרשת מקלה עלינו לפעול. אם פעם כדי למחות נאלצנו לצאת לרחובות, היום אנחנו שולחים וואטסאפ לחברי הכנסת או חותמים על עצומה ובזה מביעים את מחאתינו. זה לא בהכרח רע, זה פשוט שונה.
הפוסט הזה יכול היה להמשיך ולהמשיך, אבל בחרתי לסיים פה.
ואיך אתם מוצאים שאתם מתנהגים אונליין? במה שונה ההתנהגות הזו לעומת העולם הפיזי ללא תיווך מסכים? אשמח לשמוע.
