הבוקר שוחחנו, אני וחברתי הטובה, על דברים שמייצרים לנו סדר בראש, או בחיים.
פעמים רבות אלו האנשים סביבנו – המשפחה הקרובה, החברים הטובים – כשאנחנו נמצאים איתם, אנחנו חוזרים לקרקע, מקבלים פרופורציות, מבינים שלמרות שלפעמים בראש שלנו יש בלאגן, החיים ממשיכים בסוג של סדר.
ויש לנו גם מקומות משלנו, שלא תלויים באחרים, והם חשובים כל כך. חשבתי על כך לא מעט לאחרונה. עם הזמן יצרתי לעצמי כל מיני שגרות קטנות, סוג של "עוגנים", שעוזרים לי להרגיש ש"הכל בסדר" גם כשמסביב הדברים לא וודאיים או כאשר האש הפנימית שלי שוב משתוללת והכאוס בלב חוגג.
העוגנים שלי יכולים להיות דברים קטנים או גדולים: לקום מדי בוקר לתרגילי הנשימה והיוגה השקטה שלי, מדיטציות, כוס קפה או יין עם חברה טובה, דפי הבוקר שאני כותבת, קריאה בספר לפני השינה, זמן שקט עם עצמי. באמצעות השגרה הזו, אני מייצרת לעצמי תחושת ודאות גם כשהמזג החיצוני או הפנימי סוער.
אני מניחה שאנשים שיש להם בלאגן בראש או בלב, או שנוטים לדמיונות ופנטזיות, כמוני, זקוקים יותר מאחרים לשגרה כזו, כי היא יוצרת עבורם "עוגן" מציאותי. מדובר בעבודה מהחוץ לפנים, ואם סטניסלבסקי חשב שזה עובד, מי אני שלא אשתמש בזה? וזה עובד מצוין!
אבל העוגן האהוב עלי מאז ומתמיד היתה המוזיקה. אני מרגישה, וככל שחולפות השנים אפילו עוד יותר, שהיא פשוט שומרת עלי. זר כנראה לא יבין מדוע אני מקפידה על שיעורי פיתוח קול פעמיים בשבוע גם כשאין לי הופעה ברקע, או כשאני לא מתכננת להתחרות על מקום באירוויזיון הבא. ואני לא, אתם יכולים להישאר רגועים.
כשאני שרה, הקסם קורה מעצמו וכל כאוס של רגשות ומחשבות מפנה מקום לבהירות שקטה שלא ניתן להסביר במילים. השירה מנקה אותי לזמן מה, ולכן היא תמיד מאפשרת לי עוגן בטוח גם כשהמים סוערים.
אבל גם כשאני לא שרה, ומתחוללת לה סופה זו או אחרת (וטבעם של אנשים שהסופות מציפות אותם גם אם הן פרי דמיונם בלבד), השיר הנכון בזמן הנכון פשוט מוריד אותי למציאות האינטימית שלי, זו שבה הכל בא על מקומו בשלום ומסתנכרן. זה יכול לקרות למשך 3 דקות, ולהתפוגג ברגע שהשיר מסתיים, אבל שלוש הדקות האלו מאפשרות לספינה שלי להמשיך לשוט אחר כך ביתר קלות בשאר היום הסוער.
ואם זה המצב, הרי שאני יכולה להחליט לשלוט ולו לרגעים ספורים בכאוס שלי. ושליטה בכאוס? אפילו לשתי דקות זה הישג מרשים! זה לא תמיד מחזיק מעבר לשיר האחד או למדיטציה הנוכחית, אבל אילולא היו לי העוגנים האלו, הייתי לבטח הולכת לאיבוד.
אני שבה ומזכירה לעצמי להשתמש כמה שיותר במוזיקה – יש לה כוח מרפא, יש לה יכולות כמעט בלעדיות להעביר אותי ממצב רוח אחד לשני, והיום הבנתי שגם יש לה כוח לעגן אותי במציאות ולתת לי תחושה שלמרות מה שקורה, לכאן או לכאן, הכל בסדר.
איפה אתם משיטים את ספינות הכאוס שלכם? מהם העוגנים שלכם ולאן הם קשורים? ספרו לי…