לאחרונה שמתי לב לאנרגיה שלי לאחר מפגשים או אירועים מסוימים. שמתי לב מתי היא עולה ומתי היא מתכנסת ויורדת. ויותר מזה, התחלתי לשים לב סביב מה זה קורה.
רעיונות חדשים, למשל, מצליחים להעלות לי את האנרגיה (מה שתואם את האופי המופנם שלי, כמובן). דיונים בקבוצות גדולות מורידות אותה. רעש גומר אותה. עשייה מדויקת, שיחה אינטימית ועמוקה, השיר הנכון – והיא נוסקת אל על.
האנרגיה בעצם אומרת לנו אילו מקומות, אנשים, עשייה – נכונים לנו. היא לא יכולה לשקר.
אבל ההקשבה לאנרגיה הזו לימדה אותי משהו נוסף: איזו סביבה נכונה או לא נכונה לי.
וזה הוביל אותי למחשבות על השוואות חברתיות, נושא שעסקתי בו לא פעם בתוכן המקצועי שלי. כולנו נופלים שם, וגם אני כמובן לא שונה. השוואות הן לא בהכרח שליליות. הן יכולות לגרום לנו לזוז, לתת לנו בטחון, לעזור בביקורת עצמית בריאה ועוד.
אבל מה קורה כשאנחנו משווים את עצמנו למשהו לא אמיתי ולא אותנטי, בנושא שיש לנו אישיו איתו? מה שחסר אצלנו מעסיק אותנו, מדיר שינה מעינינו, או אפילו גורם לנו לצעוק (ותודה למאיר אריאל). ולכן אנחנו נפגוש אותו בכל מצב, אצל כל אדם, וכמובן גם במדיה החברתית.
לאחרונה גם אני נפלתי למלכודת הזו, וראיתי אנשים שנפנפו בעשייה או הצלחה בדיוק בנושא כזה שיש לי קושי איתו. ולעומת זאת, שהיתי לא מעט בקרבת אנשים הפוכים לגמרי – אנשים שהנושא הזה בכלל לא מעניין אותם. שם הרגשתי בנוח, שם האנרגיה שלי שקטה. האם זה אזור הנוחות שלי, או שזה המקום הנכון לי להיות? זו שאלה שאני שואלת את עצמי.
בעולם הרוח האינסטגרמי מעודדים אותנו לצאת מאזור הנוחות, לאתגר את עצמנו, לקחת עוד יועץ או מנטור וכמובן לשדר ליקום את מה שאנחנו רוצים וצריכים. בעולם הרוח שאני מכירה אנחנו פשוט צריכים לשבת עם הדברים, גם אם הם לא נעימים לנו. בעולם היוגה יש משמעות גדולה לאנשים סביבנו, ל"סנגהה" שלנו.
אז התחלתי להיות ערה לסביבה שבה אני מקיפה את עצמי. האם היא מאפשרת לי להיות מי שאני בקבלה או שהיא מאירה לי בדיוק את מה שחסר בי? ואז חזרתי לאנרגיה שלא משקרת. כשאני נמצאת בסביבה מאתגרת, אבל נכונה לי, האנרגיה עולה, למרות האתגר, הפחד, חוסר הנוחות. זה קורה לי למשל כשאני לומדת או נתקלת במשהו מאתגר. אם הוא נכון לי, ההתעקשות עליו תהיה באנרגיה נכונה וגבוהה. ההתעקשות לא תפיל אותי.
כמו תמיד, אני מנסה למצוא תשובות בעבודה על המוזיקה. בעבודה על יצירות תמיד יהיו את אלו שמתיישבות לנו בול על הרגש, הקול, הסיפור האישי. ויש את אלה שמאתגרות אותנו גם לאחר שנים. האם נכון לשחרר את אלה שפשוט לא עובדות לנו או להמשיך להתעקש עליהן? יש לי דוגמאות לכאן ולכאן. יש יצירות שלקח לי שנים להתאהב בהן ולהצליח לבצע אותן, אבל ההתעקשות היתה שווה. יש גם את אלו שזנחתי במהלך הדרך ולא השקעתי בהן מחשבה נוספת.
אולי לא כל אדם, כל שיר או כל סביבה היא בשבילי?
