הרשת סוערת וגועשת לאחרונה סביב ההצהרה של מארק צוקרברג, בה הוא הכריז כי פייסבוק מעתה תפעל כדי לאפשר חופש ביטוי מלא. מבחינתו זה אומר פחות צנזורה ופחות בדיקת עובדות, עם הרבה סיסמאות ומילים מכובסות. אותי הוא לא משכנע, והיחסים שלי מורכבים איתו ממזמן (לו רק הוא היה יודע מזה). כשהוא אומר שהוא מתרגש, הקול שלו מעביר מסרים ורגשות אחרים. אבל זה כבר נושא לפוסט אחר לגמרי.
בעקבות הסערה חשבתי שכדאי לעשות קצת סדר. האם באמת היה או יהיה חופש ביטוי מלא ברשתות החברתיות? מה למדנו מתקופת הקורונה? ולמה אני מלאת ספקות וציניות לגבי המהלך?
בואו נצלול.
מהו חופש ביטוי?
שאלתי את צ'ט ג'יפיטי איך הוא היה מגדיר את חופש הביטוי, וכך הוא התבטא: חופש הביטוי הוא הזכות של כל אדם להביע את רעיונותיו, דעותיו ורגשותיו ללא חשש מענישה, צנזורה או הגבלה, כל עוד ביטוי זה אינו פוגע בזכויות של אחרים או מפר את החוק. זוהי אחת מהזכויות הבסיסיות ביותר בדמוקרטיה ומהווה אבן יסוד בחברה חופשית ופתוחה.
בתיקון הראשון לחוקת ארה"ב מופיע איסור לחוקק חוקים שמפרים את חופש הביטוי. בארה"ב, וכך גם ברוב המדינות הדמוקרטיות, חופש הביטוי הוא ערך עליון שהתפתח משך מאות שנים עד שמצא את עצמו מעוגן בלא מעט זכויות ומגילות, כשהוא נתפס כזכות יסוד בדמוקרטיה. לא פלא שבמשך זמן רב ממש נלחמו כדי לאפשר אותו. אבל משהו השתנה בשנים האחרונות.
חופש הביטוי ברשתות
בעקרון, פלטפורמות שמופעלות על ידי חברות פרטיות לא כפופות לתיקון הזה בחוקה. יש להן חוקים משלהן, ואלו משתנים מעת לעת לפי גחמות הבעלים (כמו שקרה ברגע שאילון מאסק רכש את טוויטר), כיוון הרוח הפוליטית (כפי שקורה עכשיו כשטראמפ עלה שוב לשלטון), ועוד. זה אומר שהן יכולות בפועל לא לאפשר או להגביל את חופש הביטוי, וכפי שראינו לא מעט בשנים האחרונות, הן עושות זאת. הן מגבילות דיסאינפורמציה, דברי נאצה או שנאה, תמונות עירום (נסו להעלות תמונה של הנקה לפייסבוק) ולרוב גם מאפשרות למשתמשים לדווח בעצמם על פוסטים שכדאי להסיר או להגביל. הפלטפורמות קוראות לחוקים הללו "כללי הקהילה" ולכל אחת מהן יש את ההנחיות שלה (אפשר למצוא אותן כאן).
למעשה, עם התפתחות הרשתות החברתיות נוצרה פלטפורמה חסרת תקדים לביטוי אישי וציבורי, ובה אנשים יכולים להביע את דעתם ללא תיווך. לכאורה, קולות שפעם היו מושתקים יכולים לקבל במה, אבל זה לא לגמרי מדויק, כפי שנראה בהמשך. הביטוי מעולם לא היה לגמרי חופשי. הרשתות החברתיות אמנם שינו את כללי המשחק בהציען חופש ביטוי, אבל בפועל המצב מורכב הרבה יותר.
הרשתות, המנוהלות על ידי תאגידים פרטיים, פועלות כאמור לפי כללי קהילה "שקופים" שהן מפרסמות אבל גם באמצעות אלגוריתמים שפעולתם לא שקופה לציבור ומכוונת ליצירת רווחים (גם על חשבון תוכן איכותי ומהימן), ולמעשה הן משמשות כבר שנים רבות כסוג של "שומרות סף" של השיח הציבורי. כבר במהלך הקורונה ראינו כי הן היו נתונות ללחצים של הממשל והחליטו לצנזר פוסטים שלא התיישרו עם הנרטיב שלו. צוקרברג הודה בזה לאחרונה, וגם אילון מאסק חשף, מיד לאחר הרכישה, את תיקי טוויטר המלאים התכתבויות עם הממשל.
נראה היה שבמהלך הקורונה, ובהמשך עם משבר האקלים, הצנזורה ברשתות החברתיות הגיעה לשיאה. לא רק הן – גם מנועי החיפוש מוטים, כפי שהודתה לא מזמן בכירה בפורום הכלכלי העולמי. כל מי שניסה לערער על הנרטיב שכלל סגרים, בידודים, מסכות וחיסונים נחסם או פשוט לא זכה לחשיפה, וגם מומחים עולמיים איבדו את היכולת להשמיע את דעתם. עוד נגיע לקורונה.
רגע, זה ימין או שמאל פה?
אם נרצה לקבל הצצה לאיך נראה חופש ביטוי רחב ברשת, נוכל להציץ בפלטפורמות כמו 4CHAN (הכניסה על אחריותכם הבלעדית, ראו הוזהרתם), שם ארגוני ימין קיצוניים מוצאים מקום לבטא כל מה שעולה על רוחם. אם תרצו לקרוא על מה שקורה שם, אנג'לה נייג'ל חקרה וכתבה ספר שלם ולא פשוט על התופעות שאפשר למצוא שם, ועל קמפיינים כמו Gamergate, הכוללים שנאת נשים, התעללות בפמיניסטיות ולהט"בים ועוד. לא קל לעיכול בכלל, אבל סופר מעניין ופוקח עיניים.
תמיד חשבתי לתומי שהגנה על חופש הביטוי מזוהה עם השמאל, אבל בשנים האחרונות דווקא הקולות השמאליים (בעיקר בארה"ב) הם אלה שקוראים להגביל ולצנזר, וכפי שנייג'ל מתארת, תנועות ימניות (ה Alt-Right) הן אלו שדוגלות ומיישמות חופש ביטוי ברשת.
אני שקועה כרגע בספר מרתק וגם קצת מפחיד, הסוקר את מה שקורה בשנים האחרונות בקמפוסים ברחבי ארה"ב, כשעוד ועוד דוברים מקבלים הודעות על ביטול נאומם המתוכנן, כי התוכן "עלול" לפגוע ברגשותיהם של סטודנטים מסוימים. מחברי הספר טוענים שהדור שגדל ולומד בקמפוסים מתרגל לחוסר סובלנות של דעות אחרות, וכבר לא יכול לאתגר את עצמו עם חוסר נוחות. כלומר, גם דרך הנעשה בקמפוסים אנחנו רואים הגבלה של חופש ביטוי, הלכה למעשה. הדרישות מגיעות, אגב, גם מימין וגם משמאל של המפה הפוליטית.
בודקי עובדות? צנזורה?
ונחזור לרשתות. למה כולם מתרעמים על "פיטורי" בודקי העובדות? מסתבר שגם בנושא בודקי העובדות, הדעות חלוקות. כמטילת ספק מתורגלת, כשפייסבוק החלה להעסיק אותם, די מהר שאלתי שאלות כמו: מי הם בודקי העובדות? מי מממן אותם? איך הם בודקים אם עובדה היא נכונה או לא? מהן ההנחיות שהם מקבלים? וכפי שאתם יודעים, מי שמתחיל לחפור מגלה דברים מעניינים. למשל שביל גייטס מממן את בודקי העובדות של פייסבוק (ואת האג'נדה שלו כדאי להכיר. היא מפורטת היטב בספר המרתק הזה) או שפייזר כפי הנראה עומדת מאחורי חברה לבדיקת עובדות.
אחד מגיבוריי בשנים האחרונות הוא יבגני מורוזוב, שכתב ספר מטלטל על אשליית הרשת. בספר הוא מצביע על הקשרים ההדוקים והבעייתיים בין טכנולוגיה, ממשלות וחברות פרטיות. הוא מתאר איך הרשתות החברתיות, והרשת בכלל, הוצגו בתחילה כאמצעים לשחרור, העצמה ודמוקרטיה (הוא נותן לדוגמה את המחאות דרך טוויטר באיראן), אך בפועל התגלו כמנגנונים שמשמרים כוח, פיקוח ושליטה. מבחינתו חופש הביטוי שהן מבטיחות הוא אשליה, כי בפועל קיימת שותפות הדוקה בין חברות הטכנולוגיה לממשלות.
ההצהרה האחרונה של צוקרברג מעידה על הקשר המורכב הזה בין טכנולוגיה וממשל. מצד אחד הצעד שלו משחרר את מטא מאחריות לתוכן (והיא משקשקת מאז תביעות עבר ופרשת קיימברידג' אנליטיקה), אבל מצד שני היא מאפשרת לגורמים חזקים (כמו ממשלות) להפיץ מסרים ככל שיעלה על רוחם ולכן להתחזק עוד יותר. מעניין מה יגיד על זה מורוזוב.
אז יש חופש ביטוי ברשתות?
לא ממש. חופש הביטוי ברשתות החברתיות הוא לרוב רק למראית עין. בפועל, האלגוריתמים, הדינמיקות הכלכליות, והאינטרסים המסחריים של החברות שמפעילות את הרשתות החברתיות מגבילים אותו בצורה משמעותית, גם אם זה נעשה בדרכים עדינות ובלתי-נראות למשתמשים. איך הן עושות זאת?
· באמצעות שליטה אלגוריתמית – האלגוריתמים נועדו למקסם מעורבות (הרווחים של החברות תלויים בזמן הרב שנבלה בהן) ולכן הם מקדמים תכנים מעוררי רגש על חשבון פוסטים מאוזנים או מורכבים. כלומר חופש הביטוי הוא סוג של כלי לקידום רווחים. אנחנו לכאורה "חופשיים" לדבר, אבל אנחנו תלויים בחשיפה של האלגוריתמים (אפשר לקרוא עוד קצת על מלכודת הנראות ברשתות, כאן).
· באמצעות "מיסחור" הדיבור והרגש – אי אפשר לנתק את הרשתות החברתיות מהמודל הכלכלי שלהן. חופש הביטוי שלנו, כמו כל התכנים שלנו ברשת, הוא חלק מהמוצר. כל פוסט, תגובה או שיתוף הוא משאב ופוטנציאל לעוד רווח. חופש הביטוי שלנו למעשה מנוצל כמקור לנתונים עלינו ולמעורבות – שניהם מגדילי רווחים.
· פיקוח וצנזורה – כפי שראינו היטב בקורונה. מימדי הצנזורה והפיקוח רק עכשיו מתחילים להתגלות. אולי.
· אפקט מתיו והעדפת הפופולריות – כפי שכבר כתבתי (כאן), יש העדפה ברורה למי שכבר משמיע קול, מייצר מעורבות ומשפיע (למשל משפיענים או פוליטיקאים), על חשבון קולות שוליים או שונים מהמיינסטרים. לכן למרות שנדמה שכולם מדברים בחופשיות, קולם של מעטים באמת נשמע.
מיד נזכרתי במישל פוקו, שלאחרונה אני שקועה בכתביו: גם כאן מדובר במערכת שמייצרת אשליה של אוטונומיה: אנחנו לכאורה חופשיים לבחור במה לצפות או מה לשתף, אבל בפועל הבחירות שלנו מוכוונות על ידי מנגנונים בלתי נראים (אלגוריתמים).
מה היה אפשר לעשות?
לו חופש הביטוי היה באמת ערך כל כך חשוב, גם לפלטפורמות, היה אולי אפשר לפעול בעוד דרכים מלבד זו שבחר צוקרברג. הרי הרשת נולדה עם חזון דמוקרטי אמיתי (אפשר לקרוא על כך כאן), אבל האשליה הזו, כפי שמתאר יבגני מורוזוב בספרו המרתק, התנפצה די מהר.
הם יכלו לבחור בשקיפות לגבי האלגוריתמים או הבקשות לצנזורה, הם יכלו לחבור לממשל לא כדי לרצות אותו אלא עבור רגולציה שבאמת תשמור על המשתמשים, והם יכלו לחבור לבתי ספר כדי להגדיר חינוך לילדים, הכולל חשיבה ביקורתית ולימוד של זיהוי מניפולציות, פייק ניוז או תוכן לא מהימן (עוד על כך, כאן).
חופש הביטוי ברשתות החברתיות הוא חזות מרשימה, אבל מאחוריה מסתתרות דינמיקות של כוח, כסף ושליטה. חופש אמיתי לא יוכל להתקיים כל עוד האינטרסים הכלכליים של החברות עומדים מעל האינטרסים החברתיים.
ואי אפשר בלי מבט על תקופת הקורונה
בתקופת הקורונה הרשתות החברתיות מילאו תפקיד מרכזי בתקשורת הציבורית, בעיצוב השיח ובניהול משברים בסדר גודל גלובלי. אם נסתכל על מה שקרה במהלכה זה ייתן לנו, בעיני, הבנה רחבה של חופש הביטוי ברשת. אז מה בעצם היה לנו שם?
· צנזורה ואכיפה מוגברת של תכנים שנתפסו כדיס אינפורמציה או פייק, בעיקר סביב החיסונים, כולל תכנים שנכתבו ע"י מדענים או מומחים עולמיים שהציגו נרטיבים מנוגדים לזה שהממשל ביקש להציג. הצנזורה היתה גם גלויה וגם סמויה. יוטיוב למשל הצהירה שסרטונים נגד חיסונים יימחקו, טוויטר הסירה משתמשים, ויקיפדיה תייגה אותם כמפיצי תיאוריות קונספירציה, ופייסבוק סימנה אותם או פשוט הורידה משמעותית את החשיפה אליהם.
· האלגוריתמים שדואגים שנהיה דבוקים למסך חגגו. הם קידמו תוכן שמעורר רגשות חזקים כמו כעס, פחד וחרדה, שהגבירו את השיח המקוטב. בתקופת הקורונה נרשמה עלייה משמעותית בגלישה ברשתות החברתיות.
· ומצד שני, פה ושם תיאוריות שונות ומשונות (חלקן תויגו כקונספירציות, אבל אני כבר לא בטוחה שכולן אכן כאלו, קטונתי) פרחו וקיבלו תהודה משמעותית, דווקא בגלל החתרנות והרגשות שהן עוררו. כשהרגש משחק תפקיד משמעותי, לא תמיד צריך לבדוק עובדות או להשוות מקורות.
· הממשלות פעלו כדי לחזק את שליטתן, באמצעות המדיה החברתית – ע"י הפצת תכנים ומסמכי מדיניות, שימוש במשפיענים לעידוד התחסנות או עטיית מסכות, ניטור השיח ברשתות וגם ניטור מחאות והתנגדויות. למשל – בתקופת הקורונה פעלו שיירות ומחאות "חירות" ברחבי העולם, ואילו במדיה החברתית (וכמובן גם במדיה המסורתית) לא סיקרו אותן. זה יצר מצג שווא שכל האוכלוסייה מצייתת למדיניות. בתור מישהי שהשתתפה באחת מהן, אני יכולה להעיד שהן היו אמיתיות מאוד.
· למעשה נוצר מתח בין דמוקרטיזציה (כל הדעות מושמעות) ומונופוליזציה של השיח. בזמנו חשבתי שהמונופול ניצח, אבל עכשיו אני כבר לא כל כך בטוחה.
מה אפשר ללמוד מתקופת הקורונה?
- "חופש הביטוי" ברשת מוגבל על ידי כוחות פוליטיים וכלכליים. לא הייתי סומכת על הרשתות החברתיות שיפעלו ממניעים נקיים. מציעה גם לכם להטיל ספק. למשל, בפרלמנט האירופי היה דיון של כ 6 שעות לגבי הקורונה ובו מומחים שונים הציגו מחקרים ונרטיבים מעניינים. הדיון עלה ליוטיוב אבל לאחרונה כשניסיתי שוב למצוא אותו הסתבר לי שהוא נמחק. דיון בפרלמנט האירופי נראה לכם ראוי שיסומן כתוכן מזיק? או פשוט הוא לא מסתדר עם הנרטיב שגוגל בחרה לאמץ?
- שימוש בצנזורה כ"אקט של הגנה" – צנזורה של תוכן "מזיק" נתפס כשמירה על הבריאות שלנו. אבל מי אמר שזה באמת תוכן מזיק? ומדוע לא נותנים לנו להחליט מה נכון עבורינו? יש גבול מאוד דק פה, ורואים את זה עד היום כשאנשים מזדעקים מההצהרה של צוקרברג. סליחה שאני כותבת את זה, אבל אם ציפיתם שהוא זה שישמור עליכם ועל הבריאות שלכם (הפיזית או הנפשית), מצבכם לא משהו.
- נוצרה דילמה אתית ממשית ועמוקה – מתי, כמה ומדוע ראוי להגביל ביטוי. איפה עובר הגבול?
- נוצרה גם תלות מסוכנת ברשתות החברתיות להעברת תקשורת לציבור. הרשתות הפכו לצינור המועדף להעברת מידע וידע שמשפיע על תפיסות, עמדות והחלטות של הציבור. אבל אנחנו כבר יודעים שהרשתות פועלות לא מתוך אחריות ציבורית אלא משיקולים עסקיים. האם נכון להתבסס עליהן?
- ההשפעה ההרסנית של האלגוריתמים על לכידות חברתית. האלגוריתמים שמקדמים קיצוניות ותגובות רגשיות תרמו לפילוג חברתי עמוק בתקופת הקורונה, בין תומכי המדיניות הרשמית למתנגדים. אותה זירה שאמורה לאפשר שיח פתוח הפכה לזירה של הקצנה וקיטוב.
אז ממה כולם חוששים?
יש פה סוג של פרדוקס. יש שני צדדים שלפחות מבחינתי עדיין לא מסתדרים יחד:
מצד אחד חשש שהרשתות הן כלי עוצמתי והן מעצבות את החברה ואת הפוליטיקה לפי ראות עיניהן באמצעות אלגוריתמים, קשרים עם הממשל, צנזורה, בדיקת עובדות (שלא ברור מהי טיבה) ומטרות רווחיות. בגלל חוסר השקיפות וההטיות של הפלטפורמות, אנחנו לא באמת יודעים האם התוכן שאנחנו רואים הוא התמונה המלאה (וראינו במהלך הקורונה שהוא בפירוש לא). יש פה חשש גם ממדרון חלקלק – היום מורידים תוכן בעייתי לגבי החיסונים, ומחר מה? מדוע לא להשתיק כל קול בעייתי, מטיל ספק או שולי? בסופו של דבר, מדובר בפחד משמעותי שאנחנו מעבירים את הכוח המעצב את השיח הציבורי לידיים פרטיות, ולא לגופים דמוקרטיים שלפחות בבסיסם אמורים לשמור עלינו.
ומצד שני, מי שזועק עכשיו, מביע חשש הפוך. ששערי הגיהנום ייפתחו ובשם חופש הביטוי נראה פוסטים רווי שנאה, רעילים ובעייתיים מאוד ברשת (זה כבר קורה ב X מאז שאילון מאסק רכש אותה). הם חוששים מהפצה של מידע שגוי ומזיק, מאובדן שליטה על השיח הציבורי.
ולמה פרדוקס? כי מרוב חופש הביטוי, יש סיכוי שאנשים יתחילו לפחד להשמיע דעה, כפי שקורה כבר עכשיו במקומות מסוימים, ואנג'לה נייג'ל תיארה היטב בספרה. כלומר מרוב חופש ביטוי אנשים יאבדו את חופש הביטוי כי הם לא ירגישו בטוחים להשמיע את קולם (ממש כפי שכבר קורה בקמפוסים בארה"ב).
אז מה טוב יותר? אני לא בטוחה.
לסיכום, חשוב לזכור שחופש הביטוי ברשתות הוא סלקטיבי מאוד, מנוהל ע"י גופים בעלי כוח שמעוניינים לגרוף עוד ועוד רווחים, והם עושים הכל למען מטרה זו. חופש הביטוי צונזר ונפגע ברגע שהממשלות השתמשו ברשתות כדי לכפות את הנרטיב שלהן. הקורונה היתה סוג של תקופת מבחן עבור הרשתות החברתיות, ולפחות מבחינתי – הוא לא עבר בהצלחה.
אני מלאת ספקות וציניות לגבי ההצהרה האחרונה של צוקרברג, אבל אשמח לשמוע מה אתם חושבים.
