המדיה החברתית שינתה לנו את החיים. היא שינתה את איך שאנחנו מרגישים, איך שאנחנו מתנהגים, איך שאנחנו מקבלים החלטות ואפילו את החיבור לקהילות. היא לא פועלת בואקום, וסימני השינוי כנראה היו באוויר עוד לפני הגעתה, אבל יש לה תרומה לא מבוטלת.
כבר הזכרתי לא פעם איך המדיה החברתית מעודדת חרדה ופוגעת ברווחה הנפשית שלנו. היא מרגילה אותנו לאישורים חיצוניים, היא מעודדת נרקיסיזם, והיא פוגעת בערך העצמי שלנו כי אנחנו כל הזמן משווים את עצמנו לאחרים שהם טובים ומוצלחים יותר.
הפעם בחרתי לבחון איך המדיה החברתית משפיעה על מערכות יחסים – החל ממערכת היחסים שלנו עם עצמנו, דרך משפחה וחברים, וכלה במערכת היחסים שלנו עם הקהילות סביבנו.
מה קורה לאחרונה? האם יש לנו פחות מערכות יחסים?
באחד המאמרים הכי מעניינים שקראתי לאחרונה, התקופה בה אנחנו חיים נקראת "המאה האנטי חברתית". לטענת המחבר, המודרניות שינתה את הריטואל של הביחד, והיום יש יותר ויותר חוויות שנחוות לבד. בארה"ב, משנת 2003 ועד 2023 חלה ירידה של 20% בזמן של הביחד (ו 35% לאנשים עד גיל 35) – אנשים מבלים יותר ויותר זמן לבד.
זה לא קרה בן רגע בשנות ה 2000. רוברט פוטנם, בספרו הנפלא Bowling Alone, כותב איך כבר בשנות ה 70 נראו סימנים לדעיכת הקהילות. באותן שנים גם נכנסה הטלוויזיה להרבה בתים, והפכה לאחד מהבילויים האהובים. בתחילה צפינו בטלוויזיה כבילוי משפחתי, יחד. אבל עם השנים צפיה בטלוויזיה הפכה לבילוי שלנו עם עצמנו. אנשים מצפים להגיע הביתה אחרי יום עבודה עמוס ולהדליק את הטלוויזיה לא כדי להתחבר, אלא כדי להיות לבד, בשקט.
וכמובן אי אפשר שלא להזכיר את "מגפת" הבדידות. יותר ויותר אנשים מעידים על עצמם שהם בודדים היום. נראה שלמדיה החברתית יש חלק משמעותי בעליה הזו. כשמכל עבר יש לנו חברים (וירטואלים), אבל בפועל אין לנו עם מי לבלות או לשפוך את הלב, אנחנו חווים בדידות. אנחנו מחוברים לקהילות דיגיטליות, אבל רובן לא באמת מסייעות בהפגת הבדידות.
מחקר שנערך בקרב נוסעי תחבורה ציבורית שהתבקשו לשוחח עם זרים במשך הנסיעה, הראה כי החוויה של מי ששוחח עם זר חיובית באופן משמעותי מאלה שבילו זמן עם עצמם. למרות שאנשים מעידים על כך שהם אוהבים ורוצים לבלות לבד ובשקט במהלך הנסיעה, שיחה עם זרים העשירה את החוויה שלהם ושימחה אותם הרבה יותר מאשר נסיעה שבה גולשים בסלולרי, מקשיבים למוזיקה או משלימים משימות. אני ממליצה (אבל ממש) גם להקשיב לפודקאסט הזה בנושא.
מערכת היחסים הבסיסית שלנו – אנחנו עם עצמנו
כשהייתי ילדה ביליתי המון זמן לבד. יכולתי לשבת שעות בחדרי, לשמוע שוב ושוב את התקליטים האהובים עלי (אחרי הכל, כמה אנשים כבר מוכנים לשמוע בריפיט את האלבומים של פרינס?), לקרוא, לבהות בתקרה, לחלום. גם היום אני קנאית לזמן שלי עם עצמי, שנותן לי אנרגיה, אבל שמתי לב שאני צריכה ממש להאבק עליו בים כל המשימות, הסחות הדעת והמרוץ האינסופי להספיק, להתעדכן, להרוויח, לשווק ובאופן כללי להיות יעילה יותר.
זה לא רק הגיל שהסיט אותי מהלבדיות, זו גם המדיה החברתית וכמובן הטלפון שתמיד מבטיחים עוד תכנים, חדשות, עדכונים וחיבורים. במקום להשתעמם, לחשוב, להקשיב לעוד שיר ולנסות לפענח את המילים (היום ממילא הן כבר מופיעות מיד על המסך), יש תמיד משהו שקורץ וקופץ ומבטיח. הסחת דעת תמידית מהלבד, ובעיקר מהרגשות הקשים שלעיתים מציפים את הלבד הזה.
התפתחות אמיתית, כך אני סבורה, מתרחשת במרווחים האלה של הלבד, של השקט, מרווחי ההתבוננות הפנימית. היא מתרחשת כשאנחנו מאפשרים לעצמנו לחוות רגשות, גם אם הם כואבים, ולעבור דרכם. אבל מי רוצה לחוות רגשות קשים כשאפשר פשוט להסיט את המיקוד לעבר הפוסט או הרילס הבא?
במסגרת שיעור שהעברתי לא מזמן, ביקשתי מחבריי ללימודים לבלות 10 דקות לבד – ללא שיחה או גלישה בטלפון. בכל פעם שאני נותנת את התרגיל הזה אני נדהמת לגלות כמה קשה לאנשים לבלות דקות ספורות עם עצמם ללא גירויים.
ויש עוד משהו שמעיב על מערכת היחסים שלנו עם עצמנו. המדיה החברתית מאלצת אותנו לבחור תדמית ו"לשווק אותה". אבל כשאנחנו מאמצים דמות כלשהי, אנחנו מתחילים בעצמנו להאמין שאנחנו כאלה, ואז נוצר דיסוננס בין מי שאנחנו באמת ובין מי שאנחנו מציגים לעולם. בשנים האחרונות אני רואה יותר ויותר אנשים שמתאמצים להיראות שונים, ואולי אפילו "מלאכותיים" במידה מסוימת – ניתוחים, ציפורניים כאורך הגלות, מילויים והזרקות. איך נקיים מערכת יחסים עם עצמנו אם אנחנו כבר לא נראים, מציגים או מרגישים כמו עצמנו?
מדברים המון על אותנטיות, ולכאורה מעודדים אותנו לשתף רגעים "אותנטיים" בחיים שלנו (זוכרים שפעם באינסטגרם השתמשנו בפילטרים?), אבל בפועל כולנו מסננים ובוחרים היטב את מה שאנחנו מציגים לעולם. וזה כמובן לא רק ברשתות, גם בחיים האמיתיים. למעשה, ה"לא- אותנטי" הפך להיות ערך אסתטי חדש.
מערכות יחסים עם משפחה וחברים
במחקר הארוורד המפורסם גילו כי מערכות היחסים שלנו הם המפתח העיקרי לאושר בחיים. כולנו יודעים כמה חשוב לשמור על מערכות יחסים, אבל מערכות היחסים שלנו לא רק הצטמצמו, הן גם השתנו מאוד. בטח גם אתם רואים לא פעם משפחות או חברים שיושבים יחד, אבל כל אחד נמצא בעולם משלו, עם הטלפון ביד. החוויה של הביחד השתנתה. לפעמים כל מה שחשוב היא איך היא מצטלמת ולא מה האיכות והעומק שלה.
הפסיכולוג החברתי אירווין אלטמן, כתב על נוסחת החברות, לפיה חברות מתחילה בשיחות שטחיות, סוג של סמול טוק, וכשמתפתח אמון, השיחות מעמיקות עד שמתקבע הרגל לשתף בחוויות פרטיות ואינטימיות יותר. כך למעשה מתפתחת חברות (קצת על התיאוריה שלו, כאן). חברות ומערכות יחסים דורשות השקעה. מדובר בתהליך שהוא מורכב הרבה יותר מאשר לאשר מישהו או להוסיף עוקב.
המדיה החברתית הרגילה אותנו לשיחות, תגובות או פוסטים שטחיים, וזה לא מפתיע שתהליך של רכישת אמון, העמקת השיחות ושיתוף פרטי ואינטימי נעשה קשה יותר ויותר. המדיה החברתית, וגם הוואטסאפ, החליפו שיחות עמוקות בהודעות קצרות, ואת הרגש שנושא עימו הקול האנושי הן החליפו בסימנים של רגש, כמו אימוג'יז. דוח החיים הדיגיטליים האחרון של בזק גילה כי 65% מהאנשים מעדיפים לשלוח הודעה ולא לדבר, וצעירים מודים כי מהירות הדיבור הרגילה של אנשים איטית להם מדי.
אנחנו מרגישים שאנחנו שומרים על קשר, אבל בפועל אנשים מבלים פחות זמן זה עם זה. אחד הסימנים, לפי אותו מאמר נפלא שהזכרתי קודם, הוא המעבר של מסעדות מהסעדה לטייק אווי. כיום בארה"ב כ 74% מהטראפיק של המסעדות הוא מטייק אווי. אנשים מעדיפים לסעוד לבד או להזמין הביתה אוכל, מאשר לאכול יחד במסעדה. יש לנו אשליה של קרבה בזכות המדיה החברתית והטלפונים, אבל בפועל אנחנו פשוט פחות פוגשים אנשים.
באותו מאמר מזכירים גם כי הבתים שלנו, שפעם עוצבו סביב אירוח וביחד, הפכו להיות גדולים יותר, אבל הם מעוצבים סביב מקומות שבהם ניתן להיטען, להיות לבד, בשקט. אני לגמרי בעד השקט והלבד, אבל נדמה שלקחנו את זה קצת רחוק מדי, לא?
עבור מערכות יחסים וחברות עמוקה נדרשת אמפתיה, ולצערינו, הרמות שלה יורדות ויורדות. אפשר לקרוא כאן איך המדיה החברתית פוגעת באמפתיה שלנו.
מערכות יחסים זוגיות
ה FOMO הנודע, הפחד לפספס, משפיע מאוד על פיתוח מערכות יחסים זוגיות. גם כשאנחנו מכירים בני זוג, אנחנו מרגישים שאנחנו תמיד מפספסים בני זוג פוטנציאליים אחרים, חיים זוגיים מושלמים של אחרים (שמככבים תמיד במדיה החברתית עם ברכות דביקות) או מערכות יחסים שיש לאחרים ואין לנו.
כמה קל לפגוש (ולפסול) אנשים רק על סמך המראה שלהם באפליקציה זו או אחרת. התדמית שוב משחקת תפקיד משמעותי על חשבון היכרות מעמיקה. למי יש זמן ופנאי להעמיק ולתת צ'אנס כשמעבר לפינה מחכים עוד מלא בני זוג פוטנציאליים, במרחק SWIPE אחד? לא מזמן סיפרה לי השיננית שניגש אליה מטופל וביקש ממנה שתבקש מהבחורה שנכנסת אחריו שתאשר אותו באינסטגרם. הוא ישב לידה בחדר ההמתנה אבל ביקש מהשיננית שתקשר ביניהם באינסטגרם. רק לי זה נשמע עצוב?
המדיה החברתית והטלפונים משנים גם את איך שאנחנו נפרדים היום. בעבר, משמעות הפרידה היתה נתק מוחלט. היום אפשר תמיד להמשיך להציץ בפרופיל במדיה החברתית, לעקוב אחר בני זוג לשעבר, ולמעשה להרגיש שאנחנו עדיין חולקים איזושהי מערכת יחסים. למעשה אנחנו לא ממש נפרדים היום. המדיה החברתית גם דואגת "להזכיר" לנו מה קרה לפני כך וכך שנים, כדי שלא באמת נצליח להשאיר את העבר מאחור. ואני אפילו לא יודעת מה לומר על אנשים שנפרדים בהודעות או פשוט נעלמים (לא פלא שיש לזה אפילו מילה – גוסטינג) במקום לקיים שיחה כנה.
אנחנו זמינים יותר היום, אז לכאורה קל יותר להיות בקשר. בני זוג מתקשרים זה עם זה יותר במהלך היום, אבל איזו מן תקשורת זו? אנחנו אמנם זמינים, אבל אנחנו לא באמת קשובים למי שמדבר אלינו או מבקש את תשומת לבנו בעולם האמיתי. תמיד יש עוד מייל לענות לו, עוד נוטיפיקציה להתייחס אליה. המולטי טאסקינג נוגס גם בקשרים שלנו.
ברנה בראון מדברת המון על פגיעות כמפתח למערכות יחסים. אבל מי בכלל מרשה לעצמו להיות אותנטי ופגיע היום, בעידן של תדמית מהונדסת? ולמה לפתוח את הלב, להיפגע או לכאוב כשאפשר להרים את הטלפון ולהיכנס לעולם אחר?
באחד הספרים האהובים עלי, עולם חדש מופלא, הבין אלדוס האקסלי עוד לפני המדיה החברתית, שכשאנשים מסוממים ונהנים כראוי, הם לא יתמרדו ולא יעשו דבר.
הספר של האקסלי מתאר עולם עתידי שבו התינוקות גדלים במעבדה, ילדים מוסללים מראש לתפקידם בחיים, אין תא משפחתי וכל אחד עוסק בשעות הפנאי בהנאות בלבד, הכוללות החלפת בני זוג תכופה (אין ממש מחויבות זוגית או אפילו חברית) ובידור קיצוני – כל דבר הופך להצגה. במשך כל היום הם שומעים ברמקולים מסרים רפטטיביים שמספרים להם כמה נפלא הוא עולמם, ולאחר שטיפת המוח הזו הם בהחלט מאמינים לכל וחסרים כל חוש ביקורתי. הטכנולוגיה משחקת תפקיד משמעותי בכל רגע ביום (מיד נגיע גם פה לטכנולוגיה). בסוף כל יום מקבלים אנשי העולם החדש סם בשם SOMA שגורם להם להרגיש טוב, וכשהם מרגישים טוב הם פועלים בדיוק לפי התכנון. האקסלי תפס בצורה מצמררת איך כשמסיטים את תשומת הלב של האנשים (באמצעות סמים או טכנולוגיה), הם מאושרים במה שיש להם ולא חושבים
איך לשנות את מצבם. האם גם המדיה החברתית פועלת באותו האופן? האקסלי, אגב יחסים, מתאר בספר כיצד התא המשפחתי מפורק, לא רק כי התינוקות גדלים במעבדה אלא כי אין שום מחויבות מינית, זוגית ורומנטית. יש מעבר מהיר מבן זוג אחד לשני, ללא קנאה וללא מחויבות. הקשרים, אם כן, נעשים שטחיים ומאוד לא עמוקים וכוללים בעיקר FUN.
מערכת היחסים שלנו עם הקהילות סביבנו
פעם לא היתה לנו ברירה אלא לקיים מערכת יחסים עם הקהילה והסביבה הקרובה. דרכה גילינו מה קורה, איתה נפגשנו במקומות שלישיים, דרכה בנינו את הערך העצמי שלנו. רוב האנשים היום חיים במקומות ללא קהילות מקומיות. מקומות שלישיים, או מקומות שקרוננברג קרא להם "תשתית חברתית" ובהם ניתן להכיר או לפגוש אנשים, נעלמים מהערים (אפשר לקרוא כאן על כמה חשובים אותם מקומות לחוסן שלנו).
המדיה החברתית מבטיחה לנו קהילות, חיבורים ושייכות (היא מבטיחה לנו בדיוק מה שחסר לנו בחיים, וזה חלק מהגאונות שלה). היום, אנחנו מרגישים "שייכים" לקהילות רבות, אבל הן נפגשות בעיקר אונליין. איזו מן שייכות זו? ברנה בראון מזכירה בספרה "אטלס הלב" ששייכות אמיתית מעודדת אותנו להיות מי שאנחנו באמת. האם שייכות במדיה החברתית יכולה להיות כזו כשאנחנו מתחזקים תדמית שהיא לא ממש אנחנו? (אפשר לקרוא עוד על שייכות והמדיה החברתית, כאן).
ג'ונתן היידט, שמרבה לעסוק בהשפעות המדיה החברתית והטכנולוגיה, מזכיר בספרו The Coddling of the American Mind (יחד עם גרג לוקיאנוף) את תרבות ה-"Safetyism" שמשפיעה גם על יחסים בין-אישיים בעידן הדיגיטלי. התרבות הזו, שיש למחברי הספר כמה הסברים לעלייתה (בין השאר הורות ההליקופטר ששומרת על הילדים מכל משמר), מעודדת אנשים לחיות חיים נטולי חיכוך. הסביבה שלהם חייבת להיות בטוחה – לא רק פיזית. וכך דעות שמאתגרות אותנו נשארות לא רק מחוץ לתחום, הן נחוות כמסוכנות לנו. לטענת המחברים, התרבות הזו לא מאפשרת לנו לחיות באמת – כי החיים מלאי חיכוך. כשאנחנו מקיפים את עצמנו בסביבה בטוחה, אנחנו לא יכולים לפתח מערכות יחסים עמוקות שדורשות לא פעם לכאוב, להיפגע ולהתעמת עם דברים שלא נוחים או נעימים לנו.
מערכת היחסים שלנו עם טכנולוגיה
נדמה לי שנולדה לנו מערכת יחסים חדשה: מערכת היחסים שלנו עם טכנולוגיה. אם בעבר הטכנולוגיה היתה בעיקר כלים ששימשו אותנו (כמו עט לכתיבה, מחרשה ככלי עזר בחקלאות או רכב כדי להגיע ממקום למקום), היום היא ממש בת לוויה בלתי נפרדת מאיתנו. אנחנו ממהרים לאמץ אותה, מבלי לתת את הדעת למחירים שאנחנו עלולים לשלם בכך שאימצנו אותה לחיקנו (למשל אובדן היכולת לזכור מספרי טלפון, לנווט או לחשוב בצורה עצמאית לגמרי).
אנחנו משוחחים עם צ'ט גיפיטי, קונים לילדים שלנו משחקי מחשב, מדברים אל המחשבים שלנו, ומפחדים להיות לרגע רחוקים מהטלפון הסלולרי (וגם לזה כבר יש שם – נומופוביה). שרי טורקל שחוקרת את מערכות היחסים שלנו עם רובוטים ומחשבים, מקדישה חלק ניכר בספרה הנפלא Alone Together לילדים שמתקשרים עם רובוטים, למשל כלב רובוטי. באחד המשפטים שנחקקו אצלי, היא כותבת כי מערכת היחסים שלהם עם הרובוטים מעידה בעיקר על מה שחסר להם בחיים – יחס אנושי וזמן עם ההורים שלהם. אאוצ'.
זה כמובן לא התחיל עם המדיה החברתית. כבר בשנות ה 60 גילה ד"ר וייצנבאום, שפיתח את תוכנת אלייזה (על שם אלייזה דוליטל), תוכנה פשוטה ששואלת אדם שאלות ואז משקפת לו את התשובה שלו, שאנשים מפתחים בקלות מערכת יחסים אינטימית עם התוכנה. המזכירה שלו ביקשה ממנו לצאת מהחדר כשהיא מצ'וטטת עם אלייזה כי השיחה נעשתה אינטימית מדי.
תודו שכיף לשוחח עם AI – הוא מחמיא, נעים, מנומס, מסייע. והוא תמיד מסכים איתנו! למה צריך להשקיע במערכות יחסים עם אנשים אמיתיים, בעלי דעות אחרות, עם רגשות מורכבים, כשאפשר תמיד לקבל מה שאנחנו רוצים?
מעניין לראות שלא לכולם יש מערכות יחסים כל כך הדוקות עם הטכנולוגיה. האיימיש, למשל, מאמצים טכנולוגיות בצורה שונה לגמרי, ובאיחור ממש לא אופנתי (משהו כמו 50 שנים). כשהם רוצים לבחון האם טכנולוגיה טובה להם או לא, הם שולחים צעירים להתנסות, וכשהם חוזרים, הם משתפים בחוויות שלהם. אז מתכנסת אסיפה לדון בתועלות מול המחירים וההחלטה על אימוץ הטכנולוגיות היא סלקטיבית וקולקטיבית (אפשר לקרוא על הדרך בה האיימיש מאמצים טכנולוגיות בספר של קווין קלי).
האם המדיה החברתית הפכה לסוג של סרוגייט למערכות יחסים אמיתיות?
נראה שהתשובה הקצרה היא כן. במובנים רבים המדיה החברתית מתפקדת כסוג של סרוגייט (תחליף) למערכות יחסים אמיתיות, אבל כמו כל תחליף – היא אף פעם לא מספקת באופן מלא את מה שהקשר האנושי יכול להציע. המדיה החברתית מספקת אשליה של קרבה, שייכות וחום אבל היא לא באמת מספקת את החוויה העמוקה והאותנטית של קשרים אנושיים. למה, בעצם?
· המדיה החברתית "מחקה" קשרים בין אישיים. היא מציעה חיבור ללא נוכחות פיזית, ללא מגע (איך אפשר לוותר על חיבוק, למשל?). היא מציעה אינטימיות דרך מסך. היא מציעה לנו שייכות לקבוצות וקהילות. כשאנחנו מסתפקים באלה, אנחנו מרגישים שאנחנו פחות זקוקים לקשרים בעולם האמיתי.
· המדיה החברתית הרגילה אותנו לאישורים חיצוניים. בכל פעם שאנחנו מקבלים לייק או תגובה, אנחנו מסיקים שמישהו מחמיא לנו או אוהב אותנו. אנחנו מחפשים אישורים אצל אנשים שאולי לעולם לא נפגוש, והם מעצבים את הערך העצמי שלנו. הם יכולים להיחשב בעינינו יותר מאשר החברים או המשפחה שלנו.
· שיחות קצרות, הודעות מהירות, אימוג'יז וקשרים רבים אך שטחיים יכולים להחליף קשרים ספורים אך עמוקים. קל יותר להשקיע בשיחות סמול טוק עם אנשים מעבר למסך מאשר להסתכל בעיניים ולפתח קשר עמוק לפי נוסחת החברות.
למרות זאת, יש אנשים שבהחלט יכולים להרוויח מקשרים במדיה החברתית וברשת – כמו חולים או אנשים שמרותקים לביתם, אנשים מופנמים או בודדים במיוחד. אבל איפה עובר הקו בין בחירה בדרך הקלה ובין לפגוש את האנשים בעולם האמיתי, להתחכך בהם באמת, עם כל הקושי הכרוך בזה?
אז מה עושים? שואלים!
אני אוהבת לסיים את הפוסטים הקשוחים האלה עם כמה עצות מועילות. כי אני מאמינה באנשים ובכוח שלהם, ואני מאמינה שיש המון דברים שאנחנו יכולים לעשות כדי לשפר את חיינו. אז מה עושים? שואלים שאלות:
- האם קשרים ברשתות באמת ממלאים אותנו או רק מהווים תחליף? האם הם רק מספקים לנו אשליה של קשרים?
- האם ברגעי בדידות, קושי או כאב, נוכל לפנות לחברים אמיתיים? לחברים ברשת?
- האם אנחנו באמת מכירים את מי שאנחנו חושבים שהם חברים שלנו ברשתות? מהי מידת ההיכרות?
- האם אנחנו בוחרים לבלות זמן בבית, לבד, עם המדיה החברתית, על פני בילוי עם חברים וקשרים בעולם הפיזי?
- האם בסיום הגלילה האינסופית ברשתות (שימו לב בעיקר לאינסטגרם בהקשר הזה) – אנחנו מרגישים יותר טוב או פחות טוב ממה שהרגשנו בתחילת הגלילה? (בואו לכאן לראות למה אינסטגרם גורמת לנו להרגיש כל כך רע).
- האם התדמית שאנחנו מתחזקים ברשת אמיתית? מה המחיר שאנחנו משלמים על המרחק בין האני האמיתי לזה שברשת?
- האם לצורך שיחות לא פשוטות או הבעת רגשות, אנחנו מעדיפים לתקשר דרך הודעות, מיילים ואימוג'יז?
כרגיל, התחלתי משאלה אחת, ונפתחה לי תיבת פנדורה.
מערכות היחסים שלנו אולי השתנו בשנים האחרונות, אבל אני אופטימית. כי שום דבר לא יחליף שיחה על כוס יין עם החברה הטובה, חיבוק ממישהו שאני אוהבת, מבט עיניים שנפגש או יד מלטפת.
אשמח לשמוע מה אתם חושבים…
