האם כתבתי כבר על אינטימיות? האם יכולתי שלא?
נדמה לי שמי שקורא את הפוסטים שלי כבר מבין בין השורות שאינטימיות היא מילת מפתח במה שאני עושה. יש משהו באינטימיות שנוצרת בין יחידים שמאפשרת עומק אחר, וקשב אחר. זו הסיבה כנראה שמעולם לא מצאתי את עצמי בקבוצות.
בשנים האחרונות הבנתי שאני חותרת לאינטימיות בכל מה שאני עושה. כשאני כותבת אני מנסה לראות קוראת אחת אידאלית מולי. כשאני מרצה, אני מעבירה מסר ליחידים בקהל, וכשאני מייעצת אני מנסה להתכוונן ולהיכנס לראש של מי שמולי.
רק ביחסים אינטימיים מתאפשר לי להיות מי שאני באמת, באותנטיות מלאה. עם רגעי האושר הכי גדולים, ועם הפגיעות הכי גבוהה שיש. רק בקשר אינטימי הם יכולים לחיות זה לצד זה בהרמוניה מושלמת. חישבו על האנשים שאתם אוהבים – בני הזוג שלכם, החברים הטובים. אלו שמולם אתם מאפשרים לעצמכם להיות באמת מי שאתם. כך אני רוצה להיות כל הזמן. לא לנסות להתאמץ להיות מתאימה לכולם.
בשנה האחרונה החלטתי לחקור עם עצמי את נושא ההכרה. לכאורה, נושא שיכול להתנגש עם אינטימיות. יש משהו בכולנו ששואף להכרה מלאה, גדולה, רחבה. אבל האם זו באמת משאלת הלב שלנו, או משהו שמזינה אותנו היטב הסביבה שלנו לאורך כל החיים?
אתמול, בלילה ממועט שינה, עלתה בי המחשבה הבאה: ההכרה החשובה לי באמת מגיעה משני מקורות עיקריים: מתוכי קודם כל (אם כל הקלישאות, אני מודה, ועם זאת, זה מה שעלה בי – קודם כל הכרה בערך של עצמי), ומהאנשים הקרובים אלי. מאנשים יחידים. והנה קשרתי גם את ההכרה לה אני מייחלת באינטימיות אותה אני כל כך אוהבת.
גם את השירה שלי העדפתי תמיד להעביר הלאה במקומות קטנים. זה אמנם מביך פי כמה לראות את העיניים של כל אחד ואחת בקהל, לייצר קשר מול כל מי שהגיע לשמוע אותי. אבל הקשר שנוצר, ולו למשך שיר אחד, משפט אחד, אפילו מילה או תנועה, יש לו בעיני ערך גדול. ערך שמאפשר מרחק נגיעה.
ההעדפות שלי בשעות הפנאי גם הן מפלרטטות עם אינטימיות. לעיתים אפילו מבלי שהצד השני יודע שהוא שותף. כך לקחתי את פרינס המנוח לשלוש שעות התייחדות בים, כך אני גומעת את הספרים האהובים עלי בשקט במיטה, כך אני אוהבת לטייל, לחוות חוויות, לטעום מהעולם. לא במנות גדולות, רועשות והמוניות, אלא עם יחידים אהובים, מוזיקה שמדברת איתי, יצירות שאני מקשיבה להן בשקט, עם כל הלב ובלי הסחות הדעת סביב.
זה משהו שקרה לי לאט לאט, לא בבת אחת. הצורך בשקט ובאינטימיות – משהו שיש בו אפילו מן החתרנות לנוכח הצורך החברתי שלנו להתחבר, להשתייך, להיות חלק ממשהו גדול יותר. המסרים שאני רואה בבתי הספר של ילדיי מדברים כל כך הרבה על גיבוש, על חברתיות, על התאמה למסגרת חברתית, שנדמה לי שלפעמים האינטימיות והחשיבות של הקשרים המשמעותיים באמת, קצת נשכחו. האינטימיות של אדם מול עצמו, אדם מול אדם אחר. גם עם הילדים שלי אני אוהבת להיות באינטימיות. יש בזה קסם של קרבה עמוקה, שקטה.
כבר לא מעט שנים שאיני צופה בטלוויזיה. גם את הפיד הריקני בפייסבוק אני זונחת לאט לאט לטובת פוסטים ומאמרים שנותנים לי ערך שאינו מציצנות גרידא. כמות הספרים שאני קוראת גדלה, והקשב שלי למוזיקה ולפרטים הקטנים, האינטימיים עלה פלאים. אם זה מה שתובעת הדרישה לאינטימיות, הרי שהרווחתי בגדול.
