את החודש הזה הקדשתי להקשבה פנימה. אני הקשבתי והם עלו בזה אחר זה – הרגשות. מדי כמה שנים יש לי פוסט שמדבר על רגשות. נדמה כי יש בהם עבורי מאז ומתמיד אמת בסיסית, ויש בי צורך שוב ושוב לחזור אליה. הפעם אני רוצה להביט בהם מזוית קצת אחרת. זוית של השהיה, הרפיה, הקשבה וקבלה.
אחד המשפטים היפים שקראתי על רגשות היה בספר "המדריך למרגיש המתחיל". המחבר, שחר בן פורת, כתב כי רגשות צריך להרגיש. עד תום. כמה אמת, פשטות ועם זאת קושי יש במשפט היפה הזה. כמה חוכמה.
כמי שמנסה לתרגל בשנים האחרונות השהיה, אני מבינה שבה טמון סוד מסוים של קשת הרגשות. דווקא כשאנחנו משהים את ההתנהגות, יש לנו מקום לחוות את הרגש, כי במקום למהר לפתור או להדחיק, אנחנו פשוט מרגישים.
כל כך התרגלנו להתרחק מהלב הזה שלנו, שאנחנו מיד מחפשים פתרונות. אנחנו ממהרים להטיח עלבונות בצד השני, לבקש ממנו לחזור בו, לתקן, לסדר. לפעמים אנחנו פשוט עולים לראש כדי להצדיק, לסדר מחשבות, למצוא סיפור סביב הרגש. וכל זאת כדי להמנע מלהרגיש עלבון, פגיעה, כעס, קנאה או עצב. במקרים בהם אנחנו לא פועלים וממהרים לתקן, אנחנו מדחיקים, דוחפים פנימה עמוק את הרגשות הלא נעימים, ומספרים לעצמנו ולאחרים שאנחנו לא עצובים, מפחדים, מקנאים או כועסים.
למייקל זינגר, שבשנים האחרונות מלמד אותי המון, יש משפט שאני אוהבת במיוחד:
"The mind is the place the soul goes to hide from the heart"
הראש שלי כל כך זריז, ואני כל כך אוהבת לחשוב, שהוא מיד מוצא סיפור, הצדקה או הסבר לכל רגש שעולה. אבל מה קורה כשהרגש לא נעים? אז המוח הקודח מתחיל לחפור, להלקות, לספר לי כמה זה לא נכון ואין סיבה לרגש. קוראים לזה לפעמים אגו רוחני, וזה חלק ממש לא נעים בכל הסיפור הזה של ערבוב הרגשות והראש. כבר כתבתי על זה פעם, כשהבנתי שכדאי להפריד ביניהם.
גם החברה לא ממש מסייעת לנו. למדנו כחברה לפחד מרגשות. לרגשות מסוימים נדמה שאין לגיטימציה בחברה שלנו – קנאה, עצב, כעס. וכשהם עולים, בנוסף לרגשות הקשים, אנחנו מלקים את עצמנו על עצם נוכחותם, כי אנחנו חושבים שהם מגדירים אותנו. הרשתות החברתיות נתנו לנו דחיפה נוספת כי בהן יש כמעט רק צד אחד של רגשות – הכל ורוד, מצולם להפליא, משמח, מדהים ומרגש. מדי פעם יש מקום לרגש שלילי אחד, שעובר ומתפשט מהר כמו אש בשדה קוצים – זעם.
אבל רגש הוא גל חולף. הוא יודע להשתנות, להתגבר או לדעוך, ולאו דווקא כמו אש. לכל אחד יש את הקצב שלו, את הזמן שלו, את התנועה שלו. עוד לא פגשתי את האחד שנשאר איתנו לעד. ולכן, אם הרגשות משתנים כל הזמן, הרגשות לא יכולים להגדיר אותנו.
אז במקום לפחד ממנעד הרגשות, אנחנו צריכים ללמוד להרגיש אותם. עד תום. זאת כדי שהם יוכלו להשתנות, לנוע, לזוז. אנחנו חייבים לקבל אותם – לתת לגיטימציה לכל רגש. והליגיטימציה הזו היא דבר אישי, אפילו סודי – בינינו לבין עצמנו. אין צורך מיד לבטא או להדחיק, אלא פשוט לחוות. הבנתי שעל מנת לחוות באמת את הרגש, אני זקוקה לשקט. לא לעשייה, אלא להשהיה.
אצלי זה אומר הקשבה ואז נשימה, קבלה ופתיחת הלב לכל המנעד. ולאחרונה גם הבנתי שזה כרוך בהרפיה. ברגע שהבנתי שרגש לא חייב להתחבר לפעולה חיצונית של עשייה, אלא פנימית של הרפיה, משהו השתחרר בי. גיליתי נדיבות כלפי עצמי, הגדלתי את המיכל ואפשרתי לעצמי לחוות מנעד רגשות, ולתת להם להשתנות, מבלי לגעת בהם, מבלי לספר סיפורים ומבלי להוסיף עליהם רציונליזציה או דה רציונליזציה.
בספר "שלוש השאלות" כותב דון מיגל רואיס, שהרגשות מעבירים לנו את המסרים הכי מדויקים. בהם טמונה האמת, ועלינו רק להקשיב להם. אז זה הזמן להרפות, להניח לדברים, ולתת לרגשות לצוף, להשתנות, לספר לנו דבר או שניים על מה שמתרחש.
זה זמן ההקשבה פנימה.
