האם יש לנו בכלל רצון ומחשבה חופשיים בעידן המדיה החברתית?
אנחנו רוצים לחשוב בצורה חופשית, להחליט החלטות נכונות לנו, לבחור מה מתאים לנו. אבל עד כמה אנחנו באמת חופשיים להחליט בעצמנו, בעידן שבו אנחנו כל היום חשופים לתכנים, פרסומות, דעות של אחרים ובעיקר החלטות והתנהגות שלהם, בעיקר דרך המדיה החברתית?
אנחנו יצורים חברתיים, ואנחנו רוצים להשתייך. נורמות חברתיות מכתיבות חלק גדול מההתנהגות והבחירות שלנו, וזה לא בהכרח דבר רע כל כך. קחו אופנה למשל: היא אחד הדברים שמשפיעים עלינו. הבגדים שאנחנו לובשים, התספורות שלנו (גדלתי בשנות השמונים, אני יודעת על מה אני מדברת) ואפילו מגמות כמו עישון, בריאות והתאבדויות קשורות לאופנות משתנות. אנחנו יצורים מושפעים. עוד על השפעה של אנשים עלינו ועל קבלת ההחלטות שלנו, כאן.
טובי הפילוסופים, הפסיכולוגים ואפילו מדעני המוח דנים בסוגיית הרצון החופשי כבר מאות (אם לא אלפי) שנים. קטונתי. אנסה להתייחס כאן לרצון חופשי בעידן של מדיה חברתית. אבל צריך להתחיל מהבסיס, לא?
מהי מחשבה חופשית? ממה היא חופשית?
מחשבה חופשית היא תפיסה פילוסופית לפיה אדם מאמין, חושב ומקבל החלטות בהתבסס על מספר גורמים כגון היגיון אישי, ניסיון חיים, חוויות והתרשמות. זאת בניגוד למחשבה או פעולה שנובעות מציות לכללים של דת, מסורת, חברה או סמכות כלשהי. פעמים רבות, דנים ברצון או בחירה חופשית בהקשר של דת, אבל העניין רחב הרבה יותר.
אם לאדם יש בחירה ורצון חופשיים, הוא בעצם קובע את גורלו, מה שכמובן נותן לנו המון כוח. עם זאת, לא מעט טוענים שבחירה חופשית היא בעצם אשליה, ויש לנו מעט מאוד השפעה עליה. ויש גם שטוענים שמה שבעצם חשוב, בעיקר פסיכולוגית, היא בכלל האמונה שלנו בבחירה חופשית. ככל שאנחנו מאמינים בבחירה חופשית, אנחנו מסתכלים יותר על סיבות ומניעים פנימיים כהסבר להתנהגות (שלנו ושל אחרים) ולא על מניעים חיצוניים (למשל נורמות חברתיות).
כשאנחנו מדברים על בחירה או רצון חופשי, חשוב גם להבין ממה בעצם הם אמורים להיות חופשיים. ברטרנד ראסל טוען שרצון אמור להיות חופשי משליטה חיצונית. קחו למשל שליטה באמצעות חוקים או ענישה. בחירה לא יכולה להיות באמת חופשית אם בחירה מסוימת מביאה לקנס או ענישה. עוד קצת על מחשבה חופשית בראיה פסיכולוגית, כאן. ומחשבות מעניינות על מחשבה חופשית, עפ"י ברטרנד ראסל.
ואי אפשר שלא להזכיר את הדטרמיניזם
עפ"י תפיסת הדטרמיניזם, לכל אירוע בחיינו יש סיבה. המוח שלנו אוהב השתלשלות אירועים כרונולוגית שיש לה סיבה ותוצאה. זו תבנית מוכרת ונוחה (זו גם הסיבה שאנחנו מתחברים, זוכרים ואוהבים כל כך סיפורים – יש להם נרטיב ברור של סיבה ותוצאה). אירועים שאנחנו לא מבינים את סיבתם או מקורם, משאירים אותנו חסרי אונים.
הדטרמיניזם הוא חלק מהבסיס של המדע, שמבקש להסביר איך ולמה קורים דברים. המדע כמובן כולל גם אותנו, בני האדם, ולכן המאמינים בקשר של סיבה ותוצאה טוענים שהם יכולים לקבוע מראש מה תהיה הבחירה של אדם, בהינתן הסיבות והנסיבות. אם כך, הדטרמיניזם בעצם די שולל את כל העניין הזה של בחירה חופשית.
למרות חיבת המדע לדטרמיניזם וקשרים של סיבה ותוצאה, חלק גדול ממערכות החוק והחברה שלנו מבוססות על ההנחה שיש רצון חופשי. למשל ענישה בחוק מניחה שאדם בחר לבצע פשע ושהיה יכול להימנע ממנו, לו רק רצה. כי הרי אם לא היתה לו אפשרות בחירה, מדוע להענישו? ועם זאת, מודלים שלא יודעים להסביר התנהגות (אנושית, טבעית או חומרית) מבלבלים אותנו, ולכן אנחנו נוטים להכניס אותם לתבניות (חוקים, הגדרות פסיכולוגיות או פשוט תיוג כאנומליה). נדמה לי שהדטרמיניזם מפלרטט תמידית עם הרצון החופשי.
אז יש לנו רצון חופשי?
יש לא מעט אנשי רוח, פסיכולוגיה ומדע שטוענים שלא ממש. אלה טוענים כי הרבה לפני שאנחנו מקבלים החלטה, המוח כבר שידר מה היא עומדת להיות, ולכן היא ידועה מראש. טכנולוגיות חדשות (כמו FMRI) אפשרו לחוקרי מוח לראות כי אין לנו באמת במוח אזורים ש"מקבלים" החלטות. אלה טוענים כי המוח שלנו לא שונה מאיברים כמו הקיבה או הלב, שפועלים על אוטומט. עוד על כך, כאן.
בשנת 1985, חוקר מוח בשם בן ליבט ביצע סקירה כזו של מוח של אנשים בזמן שהוא ביקש מהם לבצע פעולות פשוטות כמו להרים את ידם או ללחוץ על כפתור. הוא גילה כי ההחלטה להרים את היד בוצעה במוח עוד לפני שהאדם היה מודע להחלטה להרים את ידו. ליבט וחוקרים כמו ווגנר, טוענים שבעצם רצון חופשי הוא אשליה, או "טריק" של המיינד שלנו. אנחנו חושבים שקיבלנו החלטה מודעת, אבל זה רק כדי להצדיק מה שהמוח כבר עשה. מנגד, יש לא מעט ביקורת על הניסויים האלה ועל מסקנתם. תוכלו לקרוא על כך, כאן.
לפי תפיסה מטריאליסטית, לפיה אין לנו בחירה חופשית, בעצם כל מה שקורה הוא אינטראקציות בין חומרים בטבע (וגם הבחירה שלנו נובעת מריאקציות נוירו-ביולוגיות). הרעיון הזה די מפחיד. בקיצוניותו, הוא מביא לקריסה של תרבות, יחסי אנוש, חוקים. כי אם הכל ידוע מראש – מדוע עלינו להתאמץ להיות אנשים טובים יותר? לעזור זה לזה? להרוויח? להשיג? הרעיון הזה בעצם מבטל את המוסר שלנו. חוקר בשם רוי באומייסטר מצא, למשל, כי סטודנטים שלא מאמינים ברצון חופשי, נטו פחות לסייע לחבריהם.
לאחרונה הרציתי כמה פעמים על חוכמת ההמונים וחשיבה ביקורתית. בשלב התרגול, כששאלתי את המשתתפים איזו סוגיה הם היו רוצים לבחון, שלוש כיתות נפרדות בחרו בחיסוני הקורונה. המצב הזה של חוסר ודאות ושאלות פתוחות משאיר אותנו מבולבלים מאוד וכמעט חסרי אונים. חלק גדול מהמשתתפים אמרו שהם מרגישים שאין להם באמת בחירה חופשית (בגלל חוסר ידע, חוקים ותקנות כמו התו הירוק, לחץ חברתי וכמובן פחד שמוזן היטב ע"י התקשורת). אולי זה מסביר מדוע קבוצות קיצוניות, משני הצדדים, מתחילות לפעול באלימות?
אחת הפשרות שמציעים פסיכולוגים שונים, היא לחשוב שבחירה היא חופשית כשהיא מבוססת על אמונות, טעמים וניסיון חיים. אמנם הדברים האלה ידועים מראש, אבל הם שונים מאדם לאדם. אז אולי אין לנו בחירה לגמרי חופשית, אבל היא בכל זאת יכולה להיות אינדיבידואלית. נראה לי שלא נפתור את הסוגיה הזו כאן, ולכן נעבור למטרה לשמה התכנסנו. מה קרה בעידן הטכנולוגי, ואיך הוא משפיע על הבחירה והרצון החופשיים שלנו?
מה בעצם השתנה?
נתחיל במדע. נדמה לי שאנחנו כמעט סוגדים למדע, ושוכחים שגם הוא סותר את עצמו, משתנה ומתקדם (ואיזה מזל שכך!). היינו רוצים לחשוב על מדע כדטרמיניסטי, אבל אם מביטים אחורה, הסקרנות, הספק והבחירה החופשית הצליחו פעם אחר פעם לנפץ בו פרדיגמות ולשנות כיוון. בנושא הבחירה החופשית, אנשי המדע טוענים שיש למעשה שני גורמים שמשפיעים עלינו – התורשה (או הגנטיקה) והסביבה. כלומר, דברים רבים מוכתבים ע"י שני הגורמים האלה, ובעצם משאירים לנו מעט מאוד מקום לבחירה חופשית באמת. המדע אוהב דטרמיניזם, סיבה ותוצאה, ערכים מוחלטים והסברים ברורים.
והנה, לא מזמן (יחסית להיסטוריה) הגיחה לחיינו מכניקת הקוונטים, שניפצה את הדטרמיניזם הפיזיקלי. לפיה, גם אם נדע את הסיבות והנסיבות, לא נוכל לנבא מראש את מיקומם של חלקיקים. הסתברות אולי. דטרמיניזם? לא ממש.
אני קוראת ספר מרתק על האפשרות של חיים מחוץ לכדור הארץ, ובין השורות אני יכולה להבחין בביקורת על עולם המדע ועד כמה הוא מקובע, עד כדי שמעט מאוד מדענים מעלים על דעתם לחקור את האפשרות שאנחנו לא לבד ביקום. כנראה מחשבה חופשית או חוסר במחשבה חופשית נכנסת לכל תחום, כולל המדע, וחבל.
ואם נחזור רגע לגנטיקה, הרי שתחומים חדשים כמו האפיגנטיקה, מראים לנו שלא רק שהתאים שלנו משתנים כל הזמן, אנחנו גם יכולים לשנות אותם באמצעות מניפולציות (למשל תזונה, דמיון מודרך, מחשבות). ברוס ליפטון מסביר זאת היטב בספרו "הביולוגיה של האמונה", ונותן המון תקווה למי שרוצה לקחת את גורלו, בעיקר הבריאותי, לידיו. ולמי שזה נראה לו הזוי, אמליץ לקרוא ספר "מדעי" יותר על אפקט הפלצבו, הגדוש במחקרים המוכיחים שוב ושוב איך אמונה בלקיחת טיפול או תרופה, ללא קשר ללקיחתה בפועל, משפיעה על החלמה.
והמשתנה הנוסף בעידן שלנו הוא כמובן הטכנולוגיה שמלווה אותנו בכל יום, כל היום. אותם מכשירים שנמצאים עלינו ומעצבים את התודעה שלנו ואת ההתנהגות שלנו, משפיעים גם על הבחירות שלנו. כרבע מהאנשים מודים כי הם בודקים את הסמארטפון דקה לאחר שקמו בבוקר. ואם אנחנו מתחילים את הבוקר עם המדיה החברתית (החוקרים חושבים שמדובר בהתמכרות פיזיולוגית), היא לאט לאט מעצבת לא רק את הבוקר שלנו אלא גם את המחשבות, הבחירות וההתנהגות, כפי שאולי קראתם בפוסטים הקודמים שלי.
איך המדיה החברתית משפיעה על הרצון והבחירה החופשיים?
אם ראיתם את הסרט התיעודי של נטפליקס על הרשתות החברתיות, אני מניחה שגם אתם מוטרדים מהאופן שבו הן שולטות בנו (סליחה, אין לי דרך מעודנת לומר זאת) ומשפיעות עלינו. לאחרונה, בכירים בחברות כמו פייסבוק וגוגל החליטו לצאת עם האמת שלהם ולהפסיק לשתוק, כי לטענתם ההשפעה של החברות הפכה קשה ומזיקה מדי. הם מצאו את עצמם עובדים בעיצוב טכנולוגיות שלא רק ממכרות אותנו, אלא משפיעות על הבחירה החופשית שלנו. עוד על עיצוב התודעה ע"י הטכנולוגיה, כאן.
למה זה קורה? כשהפכנו מלקוחות או צרכנים (שקונים מחשבים, מכשירים ניידים או מדפסות) למשתמשים, התפיסה השתנתה לגמרי. אנחנו לא רק מזינים את הרשתות החברתיות במידע בלתי פוסק עלינו, אנחנו גם מושפעים מהן. המודל העסקי של החברות השתנה ועכשיו הן למעשה "מוכרות" אותנו, את המשתמשים, למפרסמים. אנחנו הפכנו להיות המוצר.
מהי בעצם הבעיה כאן? אם המדיה החברתית מבטיחה את הקליקים שלנו למפרסמים (כי על כך מבוסס המודל העסקי שלה), היא חייבת לדעת בודאות שיהיו קליקים. ופה אנחנו שוב מגיעים לתפיסה הדטרמיניסטית. למדיה החברתית יש מספיק נתונים (או דאטה, כפי שנהוג לקרוא להם) כדי להבטיח למפרסמים חשיפה, קליקים או המרות. כדי שיהיו לה מספיק נתונים, היא חייבת לדאוג שלא רק נבלה הרבה זמן בפלטפורמה, אלא גם נחלוק איתה את החיים שלנו. וזה בדיוק מה שקורה בפועל.
הפלטפורמות הדיגיטליות עוקבות אחרי כל הפעילות שלנו, וכך הן מבטיחות לעצמן כמות עצומה של דאטה. אותה הפעילות מתועדת באלגוריתמים שדואגים שנמשיך לגלול, לשתף ולבלות ברשתות החברתיות. הם מפתים אותנו באמצעות פרסונליזציה ("בהתבסס על חיפושים קודמים, אנחנו מציעים לך…"), וגם באמצעות מניפולציות פסיכולוגיות (למשל FOMO). חוקרים מזהירים ממגמה שנקראת "קפיטליזם של מעקב". לדעתי, אנחנו כבר מזמן שם, ונדמה לי שמשבר הקורונה רק קיבע את העובדה הזו. את רוב האנשים זה לא מטריד שעכשיו כל כניסה שלהם לעבודה, למסעדה או למקום בילוי מתועדת באמצעות סריקת התו הירוק, והנתונים הרפואיים שלהם גלויים לעיני כל מארחת. ממילא הם חולקים אותם במדיה החברתית, לא?
אנחנו חולקים את החיים שלנו עם המדיה החברתית, וכך אנשים אחרים נחשפים לבחירות שלנו. הן משפיעות עליהן, אם כמשהו נדיר או בלעדי שגם הם היו רוצים (ולכן המשפיענים עם החיים הנוצצים כל כך מצליחים), או באמצעות הוכחה חברתית או לחץ חברתי. אם כולם מתנהגים באופן מסוים, אנחנו מניחים שנכון גם לנו להתנהג כך. בדרך כלל זה גם עובד, אבל מעולם לא היינו חשופים כל יום, וכל היום, להתנהגות של אחרים המתועדת באובססיביות ומוצגת לראווה.
שומרי הסף החדשים – חברות פרטיות שמחליטות עבורינו מהי האמת
ואם זה לא מספיק, לאחרונה נוספה עוד מגמה מדאיגה. הרשתות החברתיות, שהאמינו פעם בחופש הביטוי ובשוויון הזדמנויות, הפכו להיות שומרות סף. המניע הוא בעיקר הביקורת הרחבה בעולם על פעילות אלימה שהחלה ברשתות. חלקן אפילו הצהירו על ההחלטה בגלוי. הן החליטו לצנזר ידיעות מסוג מסוים, או אנשים מסוימים (זוכרים שטוויטר חסמה את החשבון של טראמפ?). אם נחזור למשל לנושא החיסונים, שמטריד מאוד את הסטודנטים שלי, הרי אנחנו לא באמת יודעים בנקודת הזמן הנוכחית האם הם בטוחים או אפקטיביים לאורך זמן, ולכן דווקא במצב של חוסר ודאות היה כדאי לאפשר מגוון דעות, רעיונות ומחקרים. אני מניחה ששמתם לב שלא רק התקשורת לקחה צד, אלא גם הרשתות החברתיות (יוטיוב לדוגמה החליטה לצנזר את כל הסרטונים נגד חיסונים). הן לפתע החליטו שהן כן שומרות סף, אבל אנחנו כבר נוכחנו שהאמת קצת יותר מורכבת.
המדיה החברתית, שנשלטת ע"י חברות פרטיות שיש להן מטרת רווח, מחליטה מהם התכנים האמיתיים והנכונים (איך בדיוק הם בודקים מהי אמת? זו שאלה שלצערי אין לי תשובה עליה), ולמי כדאי לנו להאמין. ועם זאת, כבר ראינו בעבר, שלא מעט פייק ניוז הצליח להתברג לפיד של רבים ולהשפיע עליהם. האם המדיה החברתית פוגעת בחופש הביטוי? כנראה שכן, והיא לא לבד. ראינו שגם העיתונות וערוצי התקשורת כבר מזמן לקחו צד.
למדיה החברתית יש השפעה לא רק על התודעה של כל אחד מאיתנו, אלא בעיצוב תודעה קולקטיבית, קונפורמית שמתכנסת לאותם נרטיבים. אני כותבת את זה ומתקשה בעצמי להמשיך. עוד על עיצוב התודעה הקולקטיבית, כאן.
אם יש לנו רצון ובחירה חופשית, אולי היה כדאי שנדע לבחור בעצמנו למי להאמין, מה לקרוא, אילו תכנים לצרוך? זהו, שזה נעשה קשה יותר ויותר. וזה לא שאין לנו את הכלים, לו רק רצינו (מוזמנים לקרוא את המדריך שלי לבחינת מהימנות של תוכן). העניין הוא שאם חלק מהתכנים לא יהיו חשופים בפנינו, אין לנו באמת בחירה חופשית.
אז מה עושים?
- העצה הראשונה אולי תיראה לכם משונה, אבל בחיי שזה אחד הדברים שעוזרים לי: להביט בשמיים. לצלול לתוך אינסופיותו של היקום ולהבין שכל הבחירות וההחלטות שלנו הן כל כך שוליות בתוך הדבר הגדול, הרחב והבלתי ידוע הזה. כשאני מביטה בשמיים, מתרכזת בכוכבים או אפילו קוראת ספר שעוסק ביקום המופלא או בהיווצרותו של כדור הארץ, אני יכולה להניח את האגו שלי בצד, כי למרות הווייב של המדיה החברתית – אני לא באמת כזו חשובה, מהממת ואלופה
אני פשוט אשה אחת בכוכב שסובב לו ביקום המרהיב הזה. ולכן, לא כל החלטה שלי היא הרת גורל. זה מאפשר לי מרחב נשימה. - ככל שאני חוקרת ולומדת על הצדדים הבעייתיים של המדיה החברתית, אני מבינה שמי שרוצה באמת להישמר מכל הצדדים האפלים שלה, כדאי לו להוריד את המינון. ככל שנשהה במדיה החברתית פחות זמן, נוריד את ההשפעה שיש לה עלינו ועל התודעה שלנו. גם הורדת הנוטיפיקציות הרבות מסייעת מאוד. לא חייבים לדעת מתי, איך ולמה כל אדם במזרח התיכון החליט החלטה. קצת שליטה עצמית ואתם מסודרים – כמו הרבה דברים, מדובר באימון ואימוץ הרגלים חדשים. אני ממליצה להתחיל בהורדת האפליקציות של הרשתות החברתיות מהטלפון הנייד. אתם עוד עשויים להתרגל לשקט ולהודות לי.
- אנחנו בהחלט יכולים לבחור למי להאמין, איזה עיתון לקרוא, אחרי מי לעקוב. אנחנו לא חייבים לתת להמלצות האוטומטיות לקבוע עבורינו. בנוסף, לא חייבים לצרוך מידע וחדשות דרך המדיה החברתית. בחרו בעצמכם את המקורות המתאימים לכם, ונסו שהם יציגו מגוון דעות ורעיונות.
- לצאת ולחקור. גם אם אין לנו באמת בחירה חופשית, האמונה בה חשובה ולכן אם נעשה פעולות שיעזרו לנו לקבל החלטות שמבוססות על מחקר משלנו, התייעצות או חשיבה, הרי שנרגיש טוב יותר ולדעתי גם ניקח יותר אחריות על מעשינו. ממילא אף אחד לא יקח אחריות עלינו, נכון?
כשהתחלתי לכתוב את הפוסט, בדומה לפוסטים הקודמים על השפעת המדיה החברתית על ההתנהגות ועל הבחירות שלנו, לא חשבתי שאפתח עוד תיבת פנדורה. אבל זה מה שקרה. יכולתי לבלות שבועות רבים בקריאת חומרים על בחירה ורצון חופשי ואיך הם נעלמים מחיינו. זה מפחיד, מאיר עיניים ובעיקר מעורר מחשבה. לצערי, זה לא כל כך מעודד.
נזכרתי בסיפור על סיום חייו של גלילאו גליליי, שטען בחוצפתו שכדור הארץ סובב סביב השמש. התוצאה היתה, מה שהיינו קוראים היום "האשמה בפייק ניוז". הוא נכלא בביתו ובילה במעצר בית עד סוף חייו, תוך שהוא אולץ להודות שטענותיו לא נכונות. ההיסטוריה לימדה אותנו שזה לא שינה את האמת שלו. אני רוצה להאמין שכמו במקרה של גלילאו, יש לנו עדיין בחירה חופשית – במה להאמין, למי להקשיב ומה לעשות. אולי זה דורש מאיתנו קצת יותר מאמץ, אבל אני מאוד מקווה שזה עדיין אפשרי.
אז אולי בעצם העובדה שהמדיה החברתית היא חינמית, או "חופשית", אנחנו כולאים את עצמנו ומשעבדים את הבחירה החופשית שלנו? אולי בעצם מכרנו חופש תמורת חופש מדומה? מה דעתכם?
2 תגובות
הי גיל,
הדהוד שירי קצר לפוסט רחב היריעה שכתבת על בחירה חופשית:
שדה/עידית ברק
האיכר מחליט.
באותו שדה
יכולים לצמוח
גדרות תיל
או פרחים.
כף היד/ויסלבה שימבורסקה
עשרים ושבע עצמות,
שלושים וחמישה שרירים,
קרוב לאלפיים תאי עצבים
יש בכל כרית של אצבעותינו החמש.
הרי זה די והותר,
כדי לכתוב את "מיין קמפף"
או את "פו הדב".
תודה על הידע הרב שחלקת ועל ההמלצות,
יוצא להביט בשמיים 🙂
שני שירים נפלאים! תודה אורי. אוהבת את הבחירה שלך 🙂