כבר מזמן הבנתי שאפשר להתפתח באמת רק בשקט. בשקט זה גם אומר, פעמים רבות, לבד. ולא רק ללא אנשים, אלא גם ללא הסחות דעת. וכן, זה גם אומר להניח את הדיגיטל בצד לכמה שעות. אבל זה אולי החלק הכי קל של מציאת השקט.
השבוע, ממש אחרי סיומם של שני קורסים שעוסקים אמנם בניהול קהילות, שזה, איך לומר, הצד הרך של הדיגיטל, פתאום מצאתי את עצמי מתאווה ממש לשקט דיגיטלי.
פתחתי מסמך, ולא הצלחתי להתקדם בו, רציתי ללמוד על עוד איזו תוכנה, והתייאשתי. הפוסט הבא באחד הבלוגים המתין לי בסבלנות. והוא ממשיך להמתין. רציתי רק שקט.
לאחר כמה שעות בבית הקפה האהוב עלי, הבנתי שיש דברים שאי אפשר להילחם בהם, ואז נזכרתי בהשהיה שאני מנסה לתרגל כבר כמה זמן. החלטתי להשהות. אז לא יהיה פוסט ולא אתקדם במהירות האור. יש לי הרגשה שהשמיים לא ייפלו.
אני יודעת שהשקט הזה הוא מצרך חשוב ואף חיוני לא רק לבריאות שלי אלא גם להתפתחות. אז למה יש לי כל כך הרבה יסורי מצפון וקושי לאפשר אותו לעצמי? האם זה פחד שמסתתר מתחת להתנגדות הכמעט מובנית שיש לי לקחת פסק זמן של יום יומיים באמצע המרוץ המטורף של חיי העצמאית?
כרגיל, לפרינס יש תשובות עבורי. או במקרה הזה, עוד כמה שאלות לדיוק. בנסיעה הביתה מסיום קורס מעניין ומאתגר, פתאום הפציע לו אחד השירים הראשונים שלו, Baby. שיר שיצא באלבום הראשון שלו, כשהוא היה כל כך בוסר, בן 20. הקול הנקי והכמעט ילדותי שלו, התמימות, הטוהר – כבשו אותי כאילו בפעם הראשונה. ושוב תהיתי איך זה שאני מצליחה שוב ושוב להתרגש ולגלות עוד באדם המופלא הזה.
ואז חשבתי גם על ההתפתחות שלו לאורך הזמן. אין סיכוי ששיר כזה היה יוצא באחד האלבומים המאוחרים שלו. הוא עבר חתיכת התפתחות. כמה בת מזל אני שאני יכולה לעקוב אחריה, גם אחרי שהוא כבר עזב אותנו, אך השאיר לנו כל כך הרבה לשמוע, להתרגש וללמוד.
ואז תהיתי, כך ביני וביני, איך הוא התפתח. די ברור שהוא היה אדם סגור, אולי אפילו מתבודד. אני מדמיינת אותו יושב שעות בסטודיו, בלוויית הפסנתר או הגיטרה, מתנסה, תוהה, בוהה. וזו כנראה ההתפתחות האמיתית.
האם הוא הרשה לעצמו לעצור? לשהות? כמה מתוך ההתפתחות המדהימה שלו התרחשה כשהוא היה לבד? פרינס מצליח, כרגיל, להתניע אצלי תהליכים המשלבים את כל הרגשות והראש.
לפני כמה שנים הבנתי שלפעמים כדי לעשות צעד גדול, או אפילו קפיצה, אני צריכה עוד מישהו לידי. מישהו שיתן לי את היד כשאני קופצת. זה יכול להיות חבר טוב, יועץ, שותף, מטפלת. השיחה עצמה יוצרת סוג של שיקוף של המציאות אליה אני יכולה להגיע, וממש כמו הכתיבה, היא מסייעת לי לעבד מחשבות כאוטיות ולהפוך אותן לפעולות מסודרות. אבל בין אותן הקפיצות, התובנות שלי שמקדמות אותי, הן אלה שמתקבלות בשקט. במרווח.
האם אני אצליח להתייחס לשקט כחלק מההתפתחות החיונית שלי? האם אפשר במודע לעצור, להניח בצד את הסחות הדעת הדיגיטליות (זה יחסית קל) ואת הסחות הדעת של המיינד (יותר מורכב), ופשוט לתת זמן למחשבות לרוץ, לשקט להשתלט?
זו אחת המשימות שאני רוצה לקחת על עצמי. לאפשר מרווחי שקט גם ביומיום כדי להתפתח. אבל האם זה שאני מכניסה את זה לרשימת המשימות הבלתי נלאית שלי לא אומר ששוב אני נותנת למיינד ולעשייה להשתלט? לא דיברנו על מרווח, על שקט, על התפתחות?
