לא יכולה לזרום עם מוזיקה. פשוט לא יכולה. והאמת? אף פעם לא יכולתי.
מסיבה, פרועה ככל שתהיה, אלכוהול, משובח ככל שיהיה, לא יעשו לי את זה אם המוזיקה לא לטעמי.
בר יין אפל? חייב מוזיקה מותאמת!
נסיעה באוטו? אני חייבת להקשיב למוזיקה המתאימה בדיוק, אבל בדיוק, למצב הרגשי בו אני נמצאת.
פעם, כשהלילות עוד היו מלאים במסיבות (זה חלף. מזמן), פיתחתי יחסים עם כל די ג'יי תורן. רק כדי שהשיר הספציפי יופיע (זה לא תמיד עבד. מאז גם הבנתי למה), רק כדי לשחזר תחושות, רק כדי לזקק רגעים. התאכזבתי כשזה לא קרה, והתעצבתי על כל רגע מבוזבז ובו שיר שלא עושה לי כלום.
מאז ומתמיד השתמשתי במוזיקה להשפיע על מצב הרוח, לעבד רגשות, לעבור תהליכים רגשיים. לא תמיד החלטתי על זה. פעמים רבות המוזיקה פשוט החליטה בשבילי, ואני נתתי לה לעשות בי שמות.
אני זוכרת את תחושת ההקלה כשקראתי ב"ביום שהמוזיקה מתה" המופלא וגיליתי דרכו שאני לא היחידה שכל אדם מתקשר אצלה לשיר. ולפעמים לא רק אחד. כל סיטואציה, כל רגש, יכולים לחזור אלי בשנייה אחת עם הצליל הראשון. אז איך, תגידו לי, איך אפשר לעזאזל לזרום עם כל מוזיקה?
אם למוזיקה יש יכולת כזו מופלאה, שאפילו הפילוסופים ביוון העתיקה הזהירו מפניה (ויש לה. תאמינו לי. יש לה ועוד איך), אז איך אפשר פשוט לזרום איתה? כל צליל נכנס, כל מילה מורגשת, כל רטט של הקול מהדהד בגוף, ומפעיל אלפי חלקיקי זיכרונות שכאילו נשתכחו.
וכשאני שומעת (ומקשיבה. אני תמיד גם מקשיבה. והכל נכנס – גוון הקול, המילים, המנגינה, כל אנחה וכל שבר של הקול) שיר שלא מדבר אלי, מוזיקה שלא מזיזה לי משהו רגשית, אין לי סיבה להמשיך להקשיב. זה רגע כל כך מיותר, מבוזבז, שאני פשוט לא רוצה להיות בו.
כשהמוזיקה מדויקת ומתאימה למצב הרוח, הרגש, הרעיונות – או אז מתרחשת אחדות הרמונית נהדרת, שנחקקת עמוק בלב, ותדע לצאת משם ברגעי הצורך. כי כשהמוזיקה מדויקת – אני יודעת היטב איך לזרום איתה.
ואיך כל זה קשור לביצוע של שירים? גם להם אני רוצה להעניק את מלוא החשיבות והיחס. להתחבר באמת, כי פה בטח שאי אפשר "סתם" לזרום. מאחורי כל חיבור לשיר עומדות שעות של מחשבות, רעיונות, רגשות וסיפורים. ועוד שעות של חזרות ושיפורים. כי מישהו, ומספיק שיהיה אחד כזה בקהל, לא רק שומע, אלא גם מקשיב…
אז בפעם הבאה שאני נמצאת במסיבה, בבר או בהופעה, בבקשה אל תבקשו ממני לזרום עם המוזיקה, טוב?
