באופן כללי, אני בעד התמסרות. אם אתם עוקבים אחרי זמן מה, אתם בטח יודעים על מה אני מדברת.
מאז שקראתי את ספרו הנפלא של מייקל זינגר, הבנתי שכך אני רוצה לחיות את חיי. המציאות עדיין טופחת על פני ומוכיחה לי שאני מנסה בכל כוחי להתנגד, לשנות ולשלוט בה במקום להתמסר. אבל עוד יש לי תקווה שיום אחד זה יקרה. אני ממשיכה לתרגל.
אחד התחומים שבהם יש לי קושי להתמסר, ולא רק בפועל אלא גם אידיאולוגית – הוא הטכנולוגיה.
לאחרונה זו הבינה המלאכותית על שלל צורותיה, שפרצה בסערה לחיינו. אבל היא רק אחת מני רבות. ב 15 השנים האחרונות נכנסו לחיינו כל כך הרבה מכשירים, אפליקציות ותוכנות, ואנחנו מתמסרים אליהם כמעט בלי לחשוב פעמיים: הטלפונים החכמים, הרשתות החברתיות, מנועי החיפוש, שעונים חכמים, צ'אטים ושירותים דיגיטליים ועוד ועוד.
העולם שלנו מלא בטכנולוגיות חדשות. אומרים (הטכנו אופטימיים, לא אני) שהקידמה הטכנולוגית תשפר את החיים, תהפוך אותנו ליעילים יותר, בריאים יותר, חכמים יותר. אמרו גם שלא נצטרך לעבוד כי המכונות יעשו עבורנו הכל. בפועל אנחנו לא רק עובדים יותר (פרדוקס הזמן הפנוי), אלא גם מבלים את שעות הפנאי שלנו זמינים וצמודים למסכים.
בכל פעם שנכנסת לחיינו טכנולוגיה חדשה, אנחנו רצים ללמוד ולאמץ אותה, כדי שחס וחלילה לא נישאר מאחור. אני כמעט בטוחה שכל מי שקורא אותי כבר השתתף בכמה סדנאות בינה מלאכותית בשנה האחרונה.
וזה גורם לי לחשוב, שבמקום שהטכנולוגיה תשרת אותנו ותעזור לנו לחיות חיים יותר טובים או יעילים, בפועל – אנחנו משרתים אותה. היא רק צצה בעולמנו, ואנחנו מיד מרגישים שאם לא נדע להשתמש בה, נפספס משהו.
הטכנולוגיה הפכה להיות המאסטר שלנו. אנחנו מתייעצים איתה, מקשיבים לה, מאמינים בה ונותנים לה להחליט עבורנו. ומאחורי כל טכנולוגיה כזו עומד תאגיד ענק שעושה הכל כדי שזה יהיה המצב.
אבל יש לי מקום אחד שבו אני מסכימה להיות שפחה או משרתת. שם ההתמסרות שלי מרגישה הכי נכון.
היא לא רק מחליטה עלי, כפי שכבר כתבתי. המוזיקה היא המאסטרית של חיי.
כשאני ניגשת לביצוע יצירה, אני משתדלת לשים תמיד את האגו בצד, כי אני שם עבורה. אני שם לשרת את אותה הגאונות שיצרו טובי המלחינים והמשוררים. קולי והפרשנות שלי הם רק כלי כדי להעביר את היופי שביצירה הלאה. צודק מייקל זינגר, התמסרות היא ה-דבר.